בהרצאה אבקש להרחיב את מושג המגע שמהווה מושג מרכזי ומקור השראה מתמשכת בהפגשה של קבוצות המצויות במצב סכסוך פנימי או בינלאומי, ולהציע כי המגע המתרחש במפגש הקבוצתי הוא מורכב ורב-שכבתי; המגע המתקיים בין חברי הקבוצות היריבות בזירה הבין-קבוצתית, מייצר מגעי משנה בזירות פנימיות, שבחלקן סמויות מן העין-- בין משתתפים מאותה הקבוצה לבין עצמם, ואצל המשתתפים, בינם לבין עצמם. נראה כי הסרת המחיצות החיצוניות, בין משתתפים מקבוצות שונות, גם כשהיא עולה יפה (ואולי דווקא אז), מייצרת איתגור על המחיצות הפנימיות הקיימות בתוככי זהותו של היחיד. הדיאלוג המתרחש בין זהות ואחרות ברמות פנימיות אלה, בעקבות המגע עם האחר החיצוני, נחווה כמערער זהות ומאיים.
את טיעוני זה אבסס על ניתוח ראיונות ועבודותיהם של סטודנטים שהשתתפו בסדנאות שונות של "מפגש בין זהויות בקונפליקט", במהלך השנים 1997-2008, באוניברסיטה העברית בירושלים. אראה כיצד חדירת הפרספקטיבות הזרות שהובאו על-ידי ה"אחר" לשיחה מערערות את תפיסת עולמם ואת זהותם של המשתתפים ומעמידות את אמונותיהם בסימן שאלה. תהליך זה מייצר כאוס ומבוכה ומלווה בכאב וזעזוע.
מושג המפתח שאני מציעה לתיאור תהליכי דיאלוג המתרחשים במפגש הוא הערעור, ויש בו כדי לשפוך אור חדש על הפוטנציאל והאיום הכרוכים בכל מגע בין-קבוצתי, מעבר לתנאים שהוגדרו בספרות הענפה כתורמים להצלחתו. יתר על כן, ברצוני לטעון כי הערעור הוא מנגנון הכרחי שדרכו דיאלוגים מוצלחים עובדים וכי בו טמון פוטנציאל הפריצה של אותם המחסומים הקוגניטיביים והרגשיים המעכבים את אפשרות ההתפייסות בין הצדדים היריבים. יחד עם זאת, מתגלה כי דווקא אותו פוטנציאל הערעור של ההגנות והחסמים שהתקבעו במהלך שנות הקונפליקט, הוא הוא שמייצר את האיום הגדול במפגש עם האחר.
