החלטת הממשלה מס. 4101, מיום 9.8.2005, שינתה את מעמדה היסטורי של נציבות המים אגב המרתה לרשות מים ממשלתית. הרשות החדשה נושאת עתה באחריות כוללת על ניהול משק המים והביוב הלאומי ומרכזת את הסמכויות הרגולטוריות בתחום. פועל יוצא משינוי זה הוא הרחבת הסמכויות של נציבות המים, תוך נשיאה באחריות על משק המים במגזר העירוני. הרחבת האחריות זו מחייבת את רשות המים להתאים את עצמה, מבחינה ארגונית, תפקודית וציבורית. זאת, לא רק בשל היות משק המים העירוני תחום חדש עבורה אלא גם בשל שינוי מבנה משק המים העירוני: תהליך התאגוד.
על-רקע האמור, מבקש מחקר זה לספק תשובה מיטבית לשאלות הבאות:
1. האם מדיניות התאגוד הנוכחית היא קוהרנטית מספיק ומבוססת דייה על-מנת להשיג את יעדיה המוצהרים ?
2. האם מדיניות היישום תואמת את היעדים והעקרונות המוצהרים ?
3. אלו הן נקודות החוזק והחולשה בארגון ובניהול מדיניות התאגוד עד כה וכיצד ניתן למצוא להן מענה הולם לצורך היערכות רשות המים ?
המחקר מתמקד בניתוח המדיניות הממשלתית עד כה (מדיניות משרד האוצר ומשרד הפנים (כמשרד ממונה) ובתהליך הקמתם של התאגידים ברמת השדה.