אוחילה לאל, אחלה פניו
אשאלה ממנו מענה לשון.
לאדם מערכי לב
ומה' מענה לשון.
יהיו לרצון אמרי פי,
והגיון לבי - לפניך,
ה' צורי וגואלי.
כבוד הנשיא,
אדוני, ראש הממשלה,
חבריי, חברי הכנסת השמונה-עשרה,
חברתי, יושבת-ראש הכנסת השבע -עשרה.
לפני שש שנים זכיתי לראשונה באמונכם, כאשר בחרתם אותי לכהונת יושב-ראש הכנסת השש-עשרה.
לקראת היום הזה, שבתי לרגע אל הדברים שאמרתי אז, בהתרגשות רבה, בהתרגשות אמיתית, בדחילו ורחימו.
שבתי אל התקווה; אל תפילתי, "שלא תארע תקלה על ידי"; אל האמירה, לפיה הכנסת היא בית זכוכית, שיושביו עומדים בכל יום ויום מחדש למשפט הציבור; אל הקריאה לדיאלוג מכובד ומכבד, אך נטול מורך - עם הרשות השופטת;
ואל דבריו של זאב ז'בוטינסקי, במאמרו "על מיוריזציה", על כך ש"תמיד צריך לדאוג כי גם המיעוט ירגיש, שהבית המשותף הוא גם ביתו שלו - ולא מבצר של שונאיו ואויביו".
ושבתי, אחיי ורעיי, גם אל הימים הרעים של קיץ 2005, אל הימים שבהם סבור הייתי כי הנסיבות מחייבות אותי להביע, כאן - ומכאן, את כאב הקריעה, למרות תפקידי, ודווקא בגלל תפקידי, כשבאוזניי מהדהדת אזהרתו-שבועתו של מנחם בגין, מן הימים שבהם טעמה הארץ מעט מטעמה האיום של מלחמת אחים, ומצפוני מחייב אותי לעשות הכל, כדי שלעולם לא נגיע לידי כך.
האמנתי אז, ואני מאמין בכך, בכל לבי, גם היום, (כאשר הנני שב ומקבל מידכם, שוב בדחילו ורחימו, את פיקדון הישיבה בראש הבית הזה), כי הכנסת איננה רק בימה של טקסים, אלא זירת הוויכוח, המחלוקת - וההכרעה.
המשנה במסכת תמיד מספרת, כי ברגלים נהגו שלא לדשן את המזבח, מפני שהוא "נוי למזבח". כלומר, ברגלים, כאשר הצטבר על המזבח אפרם של הקרבנות שהביאו עולי הרגל הרבים, שבאו לעלות, להיראות, ולהשתחוות לפני אדון-כל, דווקא אז נמנעו מלפנות את האפר מעל המזבח, מפני שדווקא האפר הזה, השחור, המלוכלך, שלכאורה אינו אלא הפסולת, דווקא הוא יפה למזבח יותר מכל קישוט, בהיותו מבטא נאמנה, את תכליתו של המזבח, את תכליתה של העלייה לרגל, ואת תכליתו של בית המקדש כולו.
ובכן, האמנתי לפני שש שנים, ואני מאמין גם היום, כי המחלוקת, הוויכוח, הדיון הנוקב, ואף זעקת המחאה והתסכול של המיעוט - כל אלה יפים לבמה זו, יפים למליאה זו, טובים לה, לכנסת, מאלפי זהב וכסף.
אני מאמין, כי לא נבחרנו כדי לשמש ניצבים, אלא כדי ליטול חלק פעיל, חלק מרכזי, במעשה הדמוקרטיה.
ומהו מעשה הדמוקרטיה? מה תכלית ישיבתנו כאן?
מספרת הגמרא בברכות דף ד', על הפסוק בתהלים "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני": כך אמר דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות-אגודות בכבודם, ואני - ידיי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליה, כדי לטהר אישה לבעלה.
ובכן, חברי הכנסת, לא נבחרנו כדי לשבת אגודות-אגודות בכבודנו.
נבחרנו, כדי "ללכלך" את ידינו בקשייו, בצרותיו, בזעקתו, בכאבו, של הציבור ששלח אותנו לכאן.
אולי זה לא תמיד אסתטי.
אולי זה לא תמיד נעים.
ואולי יש הסבורים שזה לא "ממלכתי".
אבל זו האמת.
הבית הזה, הוא ביתו של העם - לא של נבחרי העם.
ואם בבית הזה, על תפארתו, לא יישמע קולו של העם, מה בצע לנו בו? מה בצע לנו באולמותיו הממוזגים, רחבי הידיים? האם רק כדי להראות את עושר כבוד מלכותנו ואת יקר תפארת גדולתנו?
ייעודו של הבית הזה הוא - לעבודה, לכובד-ראש, ולשליחים, אשר אינם שוכחים לרגע את שליחותם ואת שולחיהם.
אם תהיה זאת שאיפתנו, כפי ששאפו גם בכנסות הקודמות, אזי - נשיב ימיו של הבית הזה, כקדם! אזי, נשיב את איתנותו ואת עוצמתו של המשכן הזה, בעיני העם! נשוב ונהיה אנחנו - שליחי העם - ראויים להכריע בשאלות, שברומם של עם, ושל מדינה.
וברשותכם, אני רוצה להודות לחברתי, יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה - חברת הכנסת דליה איציק - אשר השכילה לגדל ולפאר את הכנסת, כראוי למשכנה של הדמוקרטיה. ואת הכל עשתה - בממלכתיות ובמכובדות מופתיים - כדי לרומם את הכנסת בעיני העם, ולהשיב ימיה כבראשונה.
ותודה מיוחדת לידידי ורעי, חבר הכנסת מיכאל איתן, אשר בששת השבועות שבהם ניהל את הכנסת ביד רמה, הוכיח לכולנו, שעדיין מצויים בקרבנו פרלמנטרים, בעלי יכולת ושיעור קומה יוצאי דופן. ועל כך גאוותנו.
ואסיים בתפילה הנאמרת במוסף ראש השנה ויום הכיפורים: אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו. הבינם מה שידברו. השיבם מה שישאלו. ידעם איך יפארו. שלא ייכשלו בלשונם, ולא ינקשו בשינונם, ולא יבושו במשענם,ולא ייכלמו בם שאונם, ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך. כן יהי רצון.
