כנסת ישראל מציינת היום עם אחרוני הלוחמים הוויטרנים - אותם אמיצים שיצאו להציל את העולם מהרשע הצרוף שלא היה כמותו בהיסטוריה.
הרשע המתוכנן, המדויק, רשע טהור כאילו בשם הגזע הטהור.
במלחמה ההיא גם אם לקח לעולם זמן לקלוט את גודל הזוועה, גם אם רעש המפציצים איחר להגיע למחנות ולרכבות - במלחמה ההיא העולם התאחד, מזרח ומערב משני קצוות האוקיינוס הנפגעים, המאוימים ואלה שהבינו. אותה מנהיגות שהבינה בזמן אמת שאיום כזה הוא איום על האנושות כולה, ששנאה צרופה ורוע כזה לא נעצרים בגבול ולא באוקיינוס שמפריד יבשות - הם סכנה לכולם.
ובצד הנהגה שקיבלה החלטות אמיצות היו החיילים שעזבו את בתיהם עזבו את משפחותיהם ויצאו לקרב על עתידה של האנושות, ובתוכם החיילים היהודים, איתם, שיצאו להציל את מולדתם והצילו את בני עמם.
אתם - הוויטרנים שחיים היום בתוכנו כאזרחי כבוד של המדינה הזאת - ישראל, שקמה מאפר השואה ונתנה את המענה הלאומי לעם היהודי כולו.
וצריכים לומר את האמת - שעד פתיחת שערי ברית המועצות, עד שהגעתם הנה, עד שהלכתם אתם בגאווה ברחובות ישראל עם כל המדליות האלה על החזה - לקח זמן עד שהציבור בישראל לא ציין מספיק את היום הזה. לקח זמן עד שהציבור בישראל ידע לא רק להסתכל עליכם בחיוך של חיבה ואהבה גדולה, אלא גם לתרגם אותו להערכה עמוקה.
ועדיין זה לא מספיק.
מורשת הקרב של מדינת ישראל מתחילה עוד לפני הקמתה. זוהי מורשת הקרב של העם היהודי שבאו להילחם בכל החזיתות, בכל המקומות, ומורשת הקרב שלכם נלמדת בכל בתי הספר, בקורסי קצינים כדי להוות דוגמא גם לחיילי צבא הגנה לישראל, הלא הם הבנים והנכדים שלכם באופן אמיתי או סמלי.
לא מספיק עשינו כדי לשמר את המורשת הזאת באתר המורשת בלטרון עדיין מסובך בסבך הביורוקרטיה הישראלית, אבל זו חובתנו.
חשבתי, למה לא ציינו בישראל את היום הזה?
אולי בגלל שישראל למודת מלחמות וניצחונות ואנחנו דווקא איננו מציינים את סופן אלא את תחילתן, ואולי בגלל שאנחנו סופרים ומחוברים פחות לניצחון ויותר לקורבנות שישראל שילמה בשנים האלה ואולי כי מדי שנה ישראל מציינת בחודשים האלה שני תאריכים חשובים האחד את יום השואה, ואחריו את יום הזיכרון ויום העצמאות, כי מלחה"ע השנייה תרשם תמיד בעיננו כשואה ולא כניצחון.
ואולי הניצחון האמיתי הוא יום העצמאות - כי הקמת מדינת ישראל היא הניצחון האמיתי על הנאצים ועל הרוע ועל האנטישמיות.
וגם אם יש, ויש מכחישי שואה היום, וגם אם האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער גם היום, זו מלחמתו של העולם החופשי, מלחמתו של העם היהודי, מלחמתה של מדינת ישראל ולשמחתנו ישראל של 2009 היא לא אירופה של 1939 ועל כך גאוותנו.
ישראל היא מדינה חזקה והחוסן שלנו הוא לא רק כוח צבאי אלא מה שאנחנו כחברה והערכים שלנו. ערכים שאנחנו צריכים לשמור בכל מצב.
וביום הזה התכנסה מדינת ישראל, כנסת ישראל כדי לזכור את היום ההוא וכדי לזכור את זיכרון הלוחמים.
