כעומק היסטוריית יהדות אתיופיה - כך גודל תרומתם למדינה

השרה לקליטת העלייה, גברת סופה לנדבר, יושב-ראש הכנסת, מר ראובן ריבלין, ממלא-מקום נשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רוּבינשטיין, יושבת-ראש האופוזיציה, גברת ציפי לבני, שרים, חברי כנסת, ראש עיריית ירושלים, מר ניר ברקת, קֶייסִים, משפחות יקרות, קהל נכבד, אני ניצב כאן עימכם. מול האנדרטה לנספים בדרך לארץ. אני זוכר את המסע הזה כאילו היה רק אתמול. הרי בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זו הייתה יציאת מצרים, שהחלה בסודאן. בינואר 1985 בהיותי ראש ממשלה, דלפה לעיתונות הידיעה על העלאת יהודי אתיופיה דרך סודן. הדלפה זו גרמה לנו נזק רב וכתוצאה ממנה, השלטונות הסודנים הפסיקו את שיתוף הפעולה עמנו, ועצרו את הרכבת האווירית של "מבצע משה". לנגד עיניי עמדה הכמיהה האדירה של יהודי אתיופיה לצִיוֹן. הרצון האדיר שלכם להגיע ל"ארץ ירושלים". אין פרק היסטורי יפה ומרטיט מזה של יהודי אתיופיה. הוא מלמד רבות על הלחצים והאיומים, בימים שֵעָבָרוּ ובימינו אנו, המכוונים כנגד יישות היסטורית וייחודית, שיש לה שפה מקורית ואורח חיים משלה. וארגון קהילתי נפרד, החי במחוזות, המנותקים ממרכזי העולם ואף על-פי כן הוא שומר על זהותו, על אמונתו, על געגועיו. הסיפור של יהודי אתיופיה הוא מיוחד, מפני שבהרבה מקומות אחרים אבדו לנו קהילות יהודיות, בגלל הניתוק והבדידות. כמו למשל הקהילה היהודית בנינווה לפני 2,700 שנים. או הכוזרים במאה ה-11, או הקהילות היהודיות הקטנות שהיו קיימות בהודו ובסין. הן נעלמו ואינן עוד. לפי האגדה אבדו לנו עשרה משנים-עשר שבטי ישראל. ועל כן קיום קהילה יהודית מבודדת, בארץ הררית מנותקת, שהשכילה להתקיים 3,000 שנים, היא תעלומה נפלאה ותעודת כבוד לאחינו שחיו באתיופיה. ישנם היסטוריונים המעריכים שיהודי אתיופיה הם בני שבט דן שהוגלו מארצם על-ידי האשורים או הבבלים בשנת 722 לפי ספירת הנוצרים. כְּתָב אתיופי מן המאה ה-13, מספר על הימצאותה של קהילה יהודית ובראשה מלכה יהודייה ושמה יהודית בחלק הצפוני של המדינה. אנחנו לא יודעים הרבה על אשר עבר על יהודי אתיופיה, אבל אנו יודעים עובדה אחת ניצחַת: שהיהדות באתיופיה שמרה על קיומה ועל מסורתה אלפים בשנים, למרות הניתוק, למרות הבדידות, למרות הלחצים החיצוניים, ופניה לישראל - לארץ ירושלים. זהו מאמץ עליון, כוח משיחי, שמשך את היהודים לצאת לדרך הארוכה לירושלים. אלפים מהם גילו כוחות נפש וגוף להתגבר על זוועות הדרך, על המחלות והמגיפות, על הרעב הנורא, על התנאים הבלתי-אנושיים, על הביזה, על הרצח. על חיות הטרף המדבריות, ועל שודדים מטורפים, מסוכנים כַמוֹהֵן. המחיר היה גבוה, כ-4,000 יהודים אבדו לנו בדרך המסוכנת הזו. הדרך הארוכה ביותר שהייתה מעבדות לגאולה. שיוויתי לנגד עיניי את מאות ואולי אלפי התינוקות והילדים בזרועות הוריהם, ואחדים מהם גוססים, ואין מושיע. הרגשתי כאב שלא יכול להציל את ילדיו, או כילד שאינו מסוגל להציל את הוריו. הסתבר לנו מאוחר יותר שאחד מכל שלושה שעזבו את אתיופיה נספה במדבר. אחד מכל שלושה כשל. זה שבר את ליבי. התברר גם שהרכבת האווירית שנוצרה בשיתוף פעולה בין המוסד, צה"ל, הסוכנות היהודית וחברת מטוסים בלגית, הייתה ההצלה היחידה האפשרית. ועל כן הפסקת הרכבת הייתה בגֶדֶר גזר דין מוות עליהם. פניתי לסגן נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, וביקשתי ממנו עזרה - סיוע מיוחד במינו, חסר תקדים, להצלת חיים. בוש הוא ידיד אמת שלנו. הוא נענה, ועשה את הבלתי אפשרי. הוא העמיד לרשותנו מקצת מעוצמתה האווירית של ארה"ב, ותוך זמן קצר החלו מטוסי הצבא האמריקני להביא את מאות היהודים שנשארו בסודן. באתי לשדה התעופה לקבל את פניהם של הבאים במטוס הראשון. זה היה מחזה שלא מן העולם הזה. טייסים אמריקנים במדי חיל האוויר האמריקני, ומשפחות שלמות של יהודים אתיופים שזה לראשונה ראו בכלל מטוס, הצטופפו בפנים במטוס. במטוס שרר שקט גמור. רק עיניהם הגדולות והיפהפיות של ילדי האתיופים נעו באפלה למֵחצה שהייתה תלויה במטוס, ונוצצות כגחליליות. ראשונה, ירדו הקייסים. הם השתטחו על אדמת ישראל והתפללו בלחש. ואחריהם המבוגרים ובסוף הילדים. נראה היה שהאדמה רעדה מהתרגשות. ספק אם היה אי-פעם בעולם מאורע כזה, חוויה כזאת. כאן, מהמקום הזה, בנוכחותכם, אני מבקש שוב, להודות לג'ורג' ווקר בוש, על תרומתו למבצע יציאת מצרים המודרני. לא במקרה נקבע יום הזיכרון הממלכתי לנספים בדרך ל"יום ירושלים". ירושלים היא בירת ישראל. היא מעולם לא הייתה בירה של עם אחר, וליהודים לא הייתה בירה אחרת. היא בירת מורשתנו. במסע זה הפגנתם את עוצמתה של האמונה, את קסמה של ירושלים, את כוחו של חלום. בישראל ישנם כיום כ-120,000 יוצאי אתיופיה. שליש מהם כבר נולדו בארץ. היו קשיי קליטה. אין להסתירם. אבל עתה מתחילים להיחשף גילויים של יכולות נפלאות בקרב אחינו האתיופים ואותן צריך לעודד. חלק מצעירי העדה ניצבים כבר היום בתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, במשטרה ובשאר זרועות הביטחון. משולבים באקדמיה, מובילים בתרבות ובאמנות, ומצטיינים בספורט. ואגב גם ביופי. באתי, בשם מדינת ישראל ובשמי לכבד את זכרם של הנספים, להצדיע לגבורתם, ולהוקיר את מסירותם. אני מאמין שכעומק ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, כן יהיה גם גודל התרומה שלהם לעתיד ישראל. תהא נשמתם של הנופלים בדרך, צרורה בצרור החיים.