כבוד נשיא המדינה, איש חזון, ידידי שמעון פרס,
משפחת הרצל היקרה,
מכובדיי,
לפני למעלה ממאה שנה שינה בנימין זאב הרצל את ההיסטוריה היהודית כשכתב חוברת קצרה בשם "מדינת היהודים". בשתי מילים אלה תמצת הרצל את בעיית הקיום של העם היהודי וכן את פתרונה. בעיית הקיום של עמנו במשך גלותנו הארוכה, הייתה היעדר מדינה משלנו. הליקוי הזה חשף את היהודים להתקפות אין-ספור ולהתבוללות מתמשכת שלא היה מענה אמיתי בפניהם. ועל כן אמר הרצל שהפתרון לבעיית הקיום של העם היהודי הוא הקמת מדינה לעמנו בארץ ישראל.
וכך כתב בפתח אותה חוברת קצרה: "אין אני ממציא לא את מצב היהודים בהשתלשלותו ההיסטורית, אף לא את האמצעים לתיקונו... על כן אני אומר בפירוש ובתוקף: מדינת היהודים צורך-העולם - על כן היא תקום".
הרצל אולי לא "המציא" כדבריו את הבעיה והפתרון. זה נכון במובן מסוים מהרב קלישר דרך חובבי ציון ודרך אפילו משיחים שונים שקמו במהלך הדורות. הוא לא המציא את הבעיה ואת הפתרון אבל הוא היה הראשון שראה את הבעיה במלוא חומרתה, והוא היה הראשון שהציע פתרון מדיני מעשי, שלטובתו גייס את מיטב הכוחות בעמנו.
הרצל הציע את הקמת מדינת היהודים כמעט חמישים שנה לפני אסון השואה. באותה ראייה חדה שאפיינה אותו - ראיית הנביאים - הוא הבין שהיעדר מדינה לעם היהודי רצף האסונות שפקד אותו יילך ויגבר, ויבואו אסונות נוראים עוד יותר. ואת זה, כפי שכבר ציינתי, הוא אמר כמעט 50 שנה לפני השואה. ובכן, הוא הגיע למסקנה שרק כינונה מחדש של מדינה יהודית ריבונית, עם כוח מגן משלה, רק כינונה של מדינה כזו, תגאל את היהודים מחולשתם הכרונית ותתן להם את היכולת סוף סוף לחזור ולשלוט בגורלם.
פעולתו של הרצל לכונן את הקונגרסים היהודים, את ההסתדרות הציונית, את בנק אוצר התיישבות היהודים, את עידוד ההתיישבות בארץ, את הפעולות הדיפלומטיות הבלתי נתפשות שהוא הוביל - את גיוס דעת הקהל העולמית, וקודם כל את גיוס דעת הקהל בקרב היהודים - כל אלה יצקו תוכן ממשי ברעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל בדרך ששום מנהיג בתולדות עמנו לא עשה קודם לכן.
התוכנית של הרצל למדינת היהודים הציתה את דמיונם של המוני היהודים הדלים במזרח אירופה, בדיוק כפי שאמר נשיא המדינה, אבל בהדרגה הרעיון הזה חלחל גם למערב, דווקא ללא יהודים. הוא קנה אחיזה בקרב מנהיגים בינלאומיים חשובים כמו בלפור, ולויד ג'ורג' וקלמנסו ווילסון וצ'רצ'יל. על כן התוכנית הזו קיבלה הכרה בינלאומית עקיפה בהצהרת בלפור ואחר-כך הכרה בינלאומית מפורשת בהחלטת האו"ם ערב הקמת המדינה.
קהל נכבד, אותן שתי מילים שבהן פתחתי את דבריי: "מדינת היהודים", הן גם אותן שתי מילים אשר מהוות את שורש הסכסוך בינינו לבין שכנינו ואני משוכנע שהן מהוות גם את המפתח לפתרון הסכסוך.
שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בגבולות כלשהם בארץ ישראל, ועל כן המפתח לשלום הוא בהכרה מפורשת וחד-משמעית מצד הפלשתינים בישראל כמדינת היהודים. עליהם לזנוח סופית את הדרישה לישב בתוך ישראל את צאצאי הפליטים, או לקעקע בשלבים את שטחה של מדינת ישראל לאחר שיושג הסכם שלום.
אני מייחל ליום שהמנהיגים המתונים של הפלשתינים, כל המנהיגים של הפלשתינים בסופו של יום, יתייצבו מול עמם ויאמרו דברים ברורים אלה: "די לנו, לפלשתינים, בסכסוך זה. אנו הפלשתינים מכירים בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ הזאת, ואנו נחיה לצידכם בשלום אמיתי". ברגע שהדבר הזה ייאמר, ואיננו חדלים לדרוש זאת כדי שייאמר, ברגע שהדברים הללו ייאמרו - ייפתח פה צוהר, ויותר מצוהר, ייפתח פה פתח עצום לשלום, משום שהמנהיגות הפלשתינית תגיד לעם הפלשתיני שזו לא רק כוונתם אלא צריכה להיות גם כוונתו. אני משוכנע שתיסלל המסילה גם לאותו שגשוג וקידמה שלדעתי הם בלתי מוגבלים בפוטנציאל שלהם, בדיוק כפי שהגדיר זאת נשיא המדינה.
לכן מדינת היהודים היא המפתח לקיומנו, והיא המפתח לשלום עם שכנינו. ואת המושג הזה קיבלנו מאדם אחד ואבקש לחתום את דבריי בדברים בהם הוא חתם את מדינת היהודים: "באה העת", הוא כתב, הרצל, "באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה. בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה. ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאושרנו והצלחתנו, יהיו לאות ולמופת, לתהילה ולברכה, בקרב כל הארץ".
מכובדיי, מדינת ישראל והעם היהודי חבים חוב שאין לו שיעור לאיש שצפה למרחוק, למנהיג שחזה את החזון והתווה את הדרך לתחיית עמנו במולדתנו - לבנימין זאב הרצל. יהי זכרו של הרצל ברוך, ותהי תרומתו הכבירה נצורה בלב עמנו לעד.
