משפחות יקרות.
לפני שלושים ושש שנים, נוצקה משמעות נוספת, ממשית, ליום הכיפורים היהודי. לא עוד יום של קדושה בלבד, שבו עוצר העולם היהודי מלכת, פושט את בגדי החולין, מתנתק מעולם החומר וממלאכת יומו, ומתעטף בעטרת של רוח - של התרוממות-רוח.
הצפירות שפילחו את רחובותינו בצהרי אותו יום כיפור מר ונמהר, העניקו לו ממד חדש, ומעל גבי יום הכיפורים המסורתי, בנו קומה נוספת - של יום כיפור ישראלי, קשה מנשוא.
האזעקה, הזכורה היטב, הפכה עד מהרה ליריית הפתיחה של מערכה עקובה מדם, שרבים חללים הפילה. באיחור מצמית, היכתה התודעה הכואבת: המלחמה נפתחה. לא כעבור שנתיים, כפי שהעדפנו להעריך, אלא עכשיו.
את מחיר ההפתעה שילמנו, כעם, בראש ובראשונה בדמם של אלפיים חמש מאות תשעים ואחד מבנינו, בניכם, שלא חזרו משדות הקרב.
אלפים אחרים נפגעו, פיזית ונפשית, ואלמלא תעצומות הרוח, גילויי הגבורה וההשגחה העליונה, קשה אפילו לשער כיצד הייתה נראית מדינת ישראל (אם בכלל...). כולנו, כקולקטיב, איבדנו מאז חלק מהתום, אולי גם חלק מהיוהרה. לא לחלוטין.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, כך חשבנו, תונח בקרן זווית התחושה של "כוחי ועוצם ידי", השאננות, הזחיחות, ותפיסת "הסבירות הנמוכה", אשר המיטו עלינו אסון. לצערנו, זה לא תמיד קרה.
היום, שלושים ושש שנים אחרי, אנו למדים, שמלחמות כבר אינן מתרחשות אך ורק בזירת הקרב הממשית, רק בצבאות הערוכים מזה ומזה, באבק רגלי החי"ר ושרשראות הטנקים. הקרב מתנהל גם על דעת הקהל בעולם, אך לא פחות מכך - אצלנו, בתוככי החברה הישראלית, על האמונה שלנו בצדקת הדרך.
הנה, גם כשיצאנו, לפני פחות משנה, למערכה צודקת, שאין צודקת ממנה, מערכה שאין מוסרית ממנה; גם כשהבלגנו, גם כשנשכנו שפתיים, גם כשגילינו איפוק, שעורר תסיסה קשה בתוך הציבור הישראלי, נכח המחיר ששילמנו בחיי אזרחינו; גם כשהכל נראה כל כך מובהק, הנה יש מי שמעז להעמידנו למשפט; אוי לאותו משפט שהיה למשפח. כאילו לא הייתה זו מלחמת מגן;
כאילו לא התאפקנו שבע שנים ארוכות, ארוכות מדי; כאילו לא חיכינו בציפייה, שבצד השני, יגבר השכל הישר; הכל נעשה, אך ללא הועיל.
אבל, נניח בשעה זו לצביעות ולמוסר הכפול, נניח גם להשלכות ההרסניות שיש לאותה ביקורת, על מאבקן של הדמוקרטיות בטרור הפונדמנטליסטי, על המערכה העולמית של בני האור בבני החושך.
הבה ניתן את הדעת, למה שהדבר מחולל בתודעה העצמית שלנו, כחברה למודת מלחמות, כעם שעדיין נאלץ לחיות על חרבו, למען קיומו, הפיסי, הממשי.
אני תוהה, האם הביקורת הזו, אינה מחלחלת לתוכנו, ומזהמת גם את חוסננו-שלנו? האם קורטוב או שמץ ממנה, אינו נקלט ומופנם גם בתודעתם של אזרחים ישראלים, שאולי אף נטלו חלק בקרבות, וראו את חבריהם נופלים לצדם?
אני חרד, שמא יש בתוכנו כאלו, שדבר מה התערער אצלם נוכח הביקורת הקולנית; שמא ישנם ישראלים, שהחלו לפקפק בצדקת הדרך, והם תוהים: האם אכן פשענו? האם באמת צודקות מלחמותינו? האם חלילה, היה הקרבן, הכבד מנשוא, קרבן שווא?
משפחות יקרות, חלילה לנו, שביקורת כזו, תרפה את ידינו. חלילה לנו מלהפקיר, בשם המאבק על דעת הקהל העולמית, את המגרש שלנו, הישראלי, את ילדינו ונכדינו, את בני הדור הבא, להשפעתה של הביקורת הארסית המחלחלת.
חובה עלינו לעשות הכל, כדי שגם מי שיובילו את מדינת ישראל בעוד עשרים, וחמישים שנים, יהיו חדורים באותה עצמת אמונה, יהיו משוכנעים לא פחות מאתנו, היום, שמלחמתנו באה מכורח ולא מבחירה; שמאבקנו מוסרי וצודק; שאנו זכאים לגבולות בני קיום ובני הגנה; שאנו חלק ממערכה, אולי כלל עולמית, בכוחות המוות והרוע.
בני המשפחות היקרים, מלחמת יום הכיפורים, הייתה עוד אחת משעות המבחן הקשות, הטרגיות, של מדינת ישראל, אך בראש ובראשונה, הייתה זו נקודת מפנה בחייכם שלכם, אל כאב השכול, אל חוויית האבדן, והחלל העצום שנפער. שנהיה ראויים לקרבנכם הבלתי נתפס.
יהי זכרם של בנינו - ברוך.
