קהל נכבד, משפחות יקרות.
הֵן נָקוּם וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה / נְדַדֶּה אַיֻּמִּים וּגְדוֹלִים וְאָצִים לְעֶזְרָה, / כִּי הַכֹּל בְּקִרְבֵּנוּ עוֹד חַי וְשוֹצֵף בָּעוֹרְקִים וְלוֹהֵט.
כך שמענו זה עתה את שירו של המשורר חיים גורי על ל"ה הלוחמים מהחי"ש והפלמ"ח שנשלחו במלחמת העצמאות לסייע לגוש עציון הנצור.
שישים ושתיים שנים חלפו ועדיין המיתוס של גבורת הל"ה מזהיר במורשת הקרב של לוחמי צה"ל, והאתוס המַפְעִים שלאורו הם יצאו לקרב ונפלו עד אחרון הלוחמים, עדיין רלוונטי ואקטואלי מתמיד, "כי הכול בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט".
שישים ואחת שנה לאחר מכן פרסם חיים גורי את ספרו 'עֵיבָל' ושם, בשיר קטן, נשאלה השאלה המטרידה הבאה:
זוֹ הָאֵשׁ הָעוֹבֶדֶת שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת. / אִם תִּפְגֹשׁ בַּצַּדִּיקִים הָהֵם /
שְׁאַל אוֹתָם בִּשְׁמֵנוּ, אִם אֶפְשָׁר בְּשֶׁקֶט, / מַה, לַעֲזָאזֵל, הָיָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?
לאיזו מדינה ייחלו ה-ל"ה, מה ראו בעיני רוחָם כשיצאו לקרב? האם אפשר, ממרחק השנים, לומר שאנחנו ראויים לקורבן השלם שהקריבו למעננו? מהעדויות שנאספו סביבם מסופר בין השאר שמרבית הלוחמים הגיעו לנקודת המוצא, היישוב הרטוב, לאחר לילות של פעילות מבצעית ללא שינה. "עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע" כפי שכתב אלתרמן. אבל חזקה עליהם המשימה והדבקות בה: להגיע לגוש, כדי לחזק את מגיניו הנצורים.
זה היה מבצע צבאי לא פשוט, שסיכון וסיכוי נכרכו בו יחדיו. מעֵבר להרים ניצב גוש עציון הנצור, העומד בפני התקפה ודאית; תחמושתו הלכה ואזלה והוא נזקק לחידוש הקשר עם המפקדה, לתרופות וחומרי חבישה חיוניים, ובעיקר לתגבורת לוחמים.
"אין אנשים אחרים" העידו הלוחמים, "אנחנו מוכרחים ללכת". על האתוס הזה גדלנו כולנו, כך התחנכו ומתחנכים עד היום לוחמי צבא ההגנה לישראל, לשאת באחריות למען הכלל ולא לסמוך שאחרים יעשו את המלאכה.
פעמיים ניסו אנשי הל"ה לצאת לדרך, ורק בפעם השנייה יצאו לדרכם שממנה לא שבו עוד. הדבקות במשימה נבעה מהכרה בצדקת הדרך, במוסריות העמוקה הגלומה ברצוננו להגן על ישובינו ועל חיי אנשינו, ובעיקר בצדקת שיבת ציון. ובימים ההם בזמן הזה: אם איננו יודעים מדוע אנחנו צועדים בדרך הארוכה הזאת, יִקְשֶׁה עלינו לעמוד בתלאותיה ובאתגריה.
ערך נוסף שכולנו התחנכנו עליו לאורם של הל"ה היה טוהר הנשק. המפגש המוקדם של הלוחמים עם הכפריות או הכפריים הערביים והחלטתם שלא לפגוע בהם, למרות הסיכון בחשיפת הכוח. הדברים מתחדדים באירוניה היסטורית אכזרית לאור דוח גולדסטון: אויבינו מעולם לא בחלו בפגיעה באזרחים חסרי ישע, כולל נשים וילדים; יתרה מזו, גם הם מכירים את האתוס הזה של צה"ל, ולכן בוחרים להסתתר מאחורי בני עמם שלהם, נשים וילדים, בידיעה שחיילי צה"ל יימנעו מלפגוע בהם כדי לא לסכן חפים מפשע. כך פעלו לוחמי צה"ל במלחמות ישראל, כולל בקרב העקוב מדם בג'נין במהלך מבצע 'חומת מגן', וכך פעל צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה'.
מבחינה זאת, המשפט שאומר חיים גורי בשם הלוחמים "לא בגדנו" אינו מתייחס רק ללחימה עד הכדור האחרון, אלא גם ללחימה לפי ערכי המוסר שלנו, גם אם לעתים מזומנות אנחנו משלמים על כך מחירים כבדים.
מאז הקרב ההוא, הנתיב שעשו בו לוחמי הל"ה הפך למגדלור זוהר בשמיה של מדינת ישראל המתחדשת. המצב האזורי לא השתנה. נכון הוא שנתוני הפתיחה השתנו, ותודה לָאֵל, אנחנו כיום חזקים ואיתנים יותר. אבל כמו אז, גם היום מסרבים שכנינו להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זה המאבק הנמשך משחר ימיה של הציונות ועד עתה. גם בתוכנו נמשך המאבק. אילולא הייתה זו מהותו של המאבק, היינו מגיעים כבר מזמן אל המנוחה והנחלה, על בסיס חלוקת הארץ.
זיכרון הל"ה הוא זיכרון צדקת דרכה של התנועה הציונית, וההכרה בבסיס המוסרי הֶעָמוֹק של שיבת ציון והקמת מדינת ישראל.
"הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה" - אכן כמו נבואה נזרקה מפי המשורר: לוחמי הל"ה קמו לתחייה, אם לא בגופם, אז ברוחם, שֶׁכֵּן המטרה, שלשמה עשו את דרכם האחרונה, קמה לתחייה: גוש עציון שב ונבנה לאחר מלחמת ששת הימים והפך לחבל ארץ משגשג. בניו שבו לגבולם לא הרחק מקברה של רחל אמנו. זוהי האנדרטה המפוארת ביותר שאפשר היה להציב לל"ה הלוחמים.
חודש שבט היה אז, חודש הפריחה וההתחדשות, חודש הנטיעה וההיאחזות בארץ. לוחמי הל"ה היו הזרעים שנטמנו, ומכוחם, גם מכוחם, היה לנו הכוח לקום ולהסתער מחדש בדרך להקמת המדינה.
יהי זכרם ברוך!
