חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום, יחד עם מדינות העולם, את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
היום הזה, יום שחרור מחנה המוות אושוויץ, הוא יום הכיפורים של אומות העולם; הוא היום, שבו לא רק אנו מזכירים את הכחדת אחינו ואחיותינו, ששת המיליונים, כי אם גם אותן מדינות, אשר נטלו חלק בתעשיית המוות:
מי בשיטתיות ודקדקנות על-ידי חיילים וקלגסים, מי בחמת רצח של המון משולהב וצמא דם; ומי בהתעלמות מכוונת, שלא להפריע את מלאך המוות, מלעשות מלאכתו.
אנו, הישראלים, אשר מייחדים את יום השואה והגבורה על לוח השנה העברי - ביום מרד גטו ורשה, פעלנו לקביעת יום זה על-ידי האו"ם (באמצעות השר
סילבן שלום) כיום זיכרון אוניברסאלי לזוועות השואה - לא משום שאנו חלק ממשפחת העמים, ולא משום, שאחינו ואחיותינו, הם הרי קרבנותיה של הזוועה הגדולה מכל זוועה, אלא משום שלציון יום זה, ישנה משמעות מיוחדת, רלוונטית, אפילו אקטואלית, עבורנו, הישראלים.
עבורנו, הישראלים, העובדה, שמדינות העולם הכירו הלכה למעשה, בהיותו של רצח עמנו, האירוע הטרגי המכונן של המאה הקודמת ושל ההיסטוריה האנושית; שהיו אלה שנות אפילה שהקדירו, לא רק את שמי העם היהודי, אלא הטילו צל כבד על האנושות כולה - היא הבעת מחויבות אוניברסאלית, מוסרית ומעשית, שאין דרך חזרה ממנה; היא שטר חוב, שבמוקדם או במאוחר, יגיע עת פירעונו, ושמא כבר הגיעה.. שהרי, גם שישים וחמש שנים אחרי, שבה המפלצת ומרימה ראש.
גם שישים וחמש שנים אחרי, לאחר שלכאורה כבר השביעה את רעבונה, היא רק משנה חליפות את צורותיה: אם בניסיון להכחיש ולהשכיח את זוועות הימים האפלים ההם; אם באיום חד וברור על קיומה של מדינת היהודים, אם בהטפות נוטפות ארס, בהפצת כזבים תוך שימוש באמצעים מן הזן הנחות ביותר (שאינם אלא לבוש מודרני לפרוטוקולים הארורים), ואם, פשוט, בשנאת יהודים קדמונית, שמוכיחה את אונה גם בעת הזו, ואולי אף את נצחיותה.
ביום השואה הבינלאומי, מדינות העולם, לא רק זוכרות, הן גם מטילות על עצמן, את הציווי המוסרי, האנושי, ההיסטורי, החרות באותיות אש הקרמטוריום בדברי ימי עולם, ש"לעולם לא עוד".
לעולם לא עוד רעל שנאת הגזע, לעולם לא עוד איבת עמים רצחנית, לעולם לא עוד "יימחק עם, תימחק מדינה, מן המפה".
רבותיי, חברי הכנסת, בשעות האלו ממש, משתתפים בטקסים מיוחדים באתר מחנה אושויץ-בירקנאו, חברי המשלחת הישראלית בראשות ראש הממשלה, ובהשתתפות חברי כנסת מכל סיעות הבית. לצד חברי פרלמנטים ממדינות אירופה, הם מעלים את זיכרון הזוועות, מתייחדים עם הקרבנות, צועדים בשביליה של "הפלנטה האחרת", בינות לזרועותיה של תעשיית המוות, ומזכירים שוב ושוב את מה שיש מי שמעדיפים לטשטש: שכמעט במרחק נגיעה מכאן, בזמן ובמקום, קמו בני תמותה, (בני אנוש, רק על-פי הגדרתם הביולוגית), ובהחלטה מחושבת ומתוכננת, הוציאו לפועל רצח עם שיטתי, המוני, ממושך ואכזרי מאין כמותו, שגובה, כביכול, באידיאולוגיה סדורה היטב.
משלחת זו של חברי הכנסת, נמצאת שם לא רק על-מנת להשתתף בטקסים לצד עמיתיהם האירופאים. היא שם בעיקר, על-מנת לומר באופן הנוקב ביותר, כי אין די בהעלאת זכרן של זוועות העבר, או אפילו בהכאה על חטא ובקשת מחילה; אין די בשעשועים דיפלומטיים כנגד הסכנה הנוכחית, הממשית, על שלום העולם כולו;
אין די בסנקציות למראית עין; אין די בדיבורים אודות מחויבות וערבות בינלאומית. הגיעה העת לפעול כנגד מלאך המוות, אשר שב ומתדפק, והפעם, על דלתות האנושות כולה.
הגיעה העת לפעול, בהתאם לצו המוסרי, המוחלט, החד-משמעי, של היום הזה; הגיעה העת להתמודד באופן מעשי ואמיתי, עם השנאה החדשה-ישנה, המגובה באותם דפוסים אידיאולוגיים חדשים-ישנים, ומאיימת לקטול באותן שיטות חדשות-ישנות, המדעיות, התעשייתיות, והמפלצתיות שבהן כמעט ונמחק עם מעל פני האדמה.
אם ימשיך העולם להתייחס בביטול לגילויים העדכניים של האנטישמיות; אם ימשיך להיות שאנן ושלו, תהיה זו חלילה, הטרגדיה, של האנושות כולה.
היום הזה חייב לשמש תמרור אזהרה עולמי, כדי שלעולם לא נהיה עדים לאימה ולצלמוות שכיסו את שמי אירופה באותן שנים.
