מכובדי, אדוני יו"ר הכנסת. המשנה לרה"מ, מי שיזם הוביל והצליח לעגן את יום השואה הבינלאומי כזיכרון בקרב אומות העולם כולם.
סילבן שלום. שרי הממשלה, חברי הכנסת.
חשיבות יום השואה הבינלאומי אינה רק בישראל, אלא בעיקר מחוצה לה. העם היהודי ככלל והעם היושב בציון בפרט, חי, נושם וחולם שואה. לא רק הניצולים, לא רק בני הדור השני. אלה כולנו. נדמה שהמצווה שעליה אנחנו חוזרים בפסח, שכל אדם יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, חלה בנו ביחס לשואה אולי אפילו מבלי שנרצה בכך.
אין לי ספק שכל אחד חי כאילו הוא היה בשואה. אלה שרוצים ואלה שלא רוצים. כל אחד מאיתנו חוזר למחנות ההשמדה וכל אחד מאיתנו מנסה לדמיין מה היה קורה לו אילו הוא היה שם.
אין לי גם ספק שכל מנהיג במדינת ישראל עסוק בשאלה הזאת. האם היינו רואים את הסימנים המקדימים, מה ההחלטות שהיינו מקבלים אם היינו יכולים לקבל. האם היה ניתן באותה עת לעשות משהו אחר - ומכאן גם האחריות, ותחושת האחריות שיש לכל מנהיג בכל עת, בכל תקופה, גם מאז הקמתה של מדינת ישראל.
אבל חשיבות יום השואה הבינלאומי היא לא רק להזכיר את הקורבנות, לא רק מה שעבר על העם היהודי, אלא את החברה שבה גדלה השנאה, את ההנהגות שהובילו, את העמים שקבלו את הדין, וכן, גם את אלה שנלחמו ושחררו ב-27 בינואר את אושוויץ, חיילי בנות הברית - ארה"ב, בריטניה וחיילי הצבא האדום, ביניהם חיילים יהודים, שעשרות שנים לאחר מכן, שנפתחו השערים - באו הנה לחיות איתנו כאן במדינת ישראל.
וחשיבות היום הזה, כפי שהוביל סילבן שלום, כפי שאימץ האו"ם, כפי שהצביעו כולם פה אחד. היא לא רק לזכור את העבר, אלא גם לטפל בתופעות האלה שמרימות את ראשם המכוער במקומות שונים בעולם, ואולי אם ביום אחד בשנה יעסקו בכך בבתי הספר בעולם, יזכירו בכל השפות, אולי אז ייקחו אחריות על אותם תופעות כשהם קטנות. על אותם תופעות אנטישמיות, על אותם תופעות של שנאת העם היהודי. על אותם תופעות שלפעמים מתמקדות במדינת ישראל כמקום ששם מרוכזים היהודים כולם. אולי אז יהיה ניתן לייצר את השינוי שכל כך נדרש בעולם כולו.
אבל ביום הזה הייתי רוצה לחדד כמה דברים גם לעצמינו. כי המובן מאליו, הדברים שאמרנו, שכולנו אומרים, שכולנו מרגישים, שכולנו חווים, וכולנו מדברים ביום הזה מהלב - אלה הדברים שמובנים בארץ הזאת לכל ישראלי לכל יהודי.
הייתי רוצה לחדד כמה דברים, אולי בגדר עשה ולא תעשה בחינתנו. לפעמים אנחנו נוטים מבלי משים להיכשל בהם.
קודם כל חשוב לומר שלא בגלל השואה הוקמה מדינת ישראל.
מדינת ישראל הוקמה בגלל הזכות הטבעית של העם היהודי לחדש את ריבונותו ההיסטורית בארץ ישראל. בוודאי שהשואה גם חידדה לאומות העולם את הצורך לאפשר לעם היהודי להקים את המדינה הזאת. אבל אסור, אסור לנו ליצור את הרושם שהצדקת קיומה של מדינת ישראל נובעת מהשואה. בעיקר לא היום כשמתחילים לשמוע מתחת לפני השטח לעיתים, קצת, אפילו ערעורי חרטה. ואת אותם ערעורים אפשר לשמוע לצערי גם באירופה.
אין ואסור לנו ליצור איזושהי השוואה של איזושהי סיטואציה או איום לשואה. השואה היא אירוע ייחודי בהיסטוריה של העולם, לא רק בהיסטוריה של העם היהודי. אבל רק אם נשמר אותו כאירוע כל כך נורא, כל כך ייחודי. התכנון והדרך, והאכזריות, והדייקנות, והזוועה הזאת - לא ניתנת להשוואה לשום דבר ואסור לנו, במיוחד לנו, לייצר איזושהי השוואה שקודם כל תייצר זילות של השואה עצמה.
ובוודאי שיש. יש עדין אנטישמיות מכוערת, יש מי שלא מכיר בקיומנו, יש מי שרוצה למחוק את ישראל מהמפה, יש מי שרוצה להשמיד את מדינת ישראל. אבל אנחנו חייבים לומר היום גם לאזרחי ישראל - שלמרות כל האיומים מסביב, מדינת ישראל לא נמצאת לפני השמדה ולא דומה מצבם של היהודים באירופה ובמקומות אחרים בעולם ערב השואה, למצבה של מדינת ישראל היום.
ואם נעבור למצוות עשה - קצת בינינו לבין עצמנו, נדמה כשהוקמה המדינה ויצרנו את הדימוי והרצון ליצור את הצבר החדש, נדמה היה שאנחנו אוחזים בעיקר באירועי הגבורה כמקור לגאווה. ואני רוצה לחזור גם לגאוות הנספים.
כשאנחנו משתמשים, או חלק השתמשו באי נוחות כביטוי כ"צאן מובא לטבח". אנחנו צריכים להיות גאים גם באלה שהלכו לשם, כי הבושה והאכזריות היא בטבח ולא בצאן.
אנחנו צריכים להיות גאים באלה שבחרו בחיים. אנחנו צריכים להיות גאים באלה ששרדו והגיעו הנה, באלה שהצליחו לבנות להם משפחות חדשות למרות הזוועה. באלה שהתגברו על הדבר הנורא הזה שאי-אפשר לתאר אותו ובחרו בחיים. והמחויבות שלנו היא לאפשר להם כאן, בקרבנו, לאלה שנותרו, את החיים בכבוד, כחלק מהחברה הישראלית, חיים בכבוד בכל המובנים. וכולנו ממילא נחזור על הציווי קודם כל לעצמנו ואחר כך לאומות העולם, לזכור, ולא לשכוח.
