אדוני נשיא העצרת, עמיתים נכבדים, גבירותיי ורבותיי: עם הגיעי אתמול לניו-יורק טלפן אלי אחד מראשי הארגונים היהודיים ושאל אותי כיצד אני מתמודד עם הלחץ אשר מופעל על ישראל; זה בוודאי, כך אמר, מאוד קשה. נזכרתי בבדיחה ישנה על חמישה יהודים אשר שינו את דרך ההסתכלות שלנו על העולם: משה רבינו - החוק הוא חזות הכל; ישו - אהבה היא חזות הכל; מרקס - הכסף יענה על כל דבר; פרויד - הכל מין; ואיינשטיין - הכל יחסי. אז השבתי לבן שיחי שהכל יחסי. מחד-גיסא, זה באמת קשה. מאידך-גיסא, זה קל מבעבר, מאחר שעתה יש לנו קואליציה יציבה, ממשלה יציבה ותמיכה של רוב מקרב אזרחי ישראל. אנו מוכנים לפתרון הוגן, ואנו מוכנים לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית. אולם איננו מוכנים להתפשר על הביטחון או על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. כבר בראשית דבריי ברצוני להדגיש, כי בניגוד לתמונה המצטיירת לעיתים קרובות באמצעי התקשורת הבינ"ל, הזירה הפוליטית בישראל אינה חצויה בין אלה המבקשים שלום לאלה המחרחרים מלחמה. כולנו רוצים בשלום, והמחלוקת בישראל מתמקדת בשאלה כיצד יש לפעול על-מנת להשיג את השלום; כיצד להגיע למצב של ביטחון ויציבות באזורנו. ולכן השאלה העומדת בפנינו היא: מדוע, במהלך שבע-עשרה השנים שחלפו מאז שחתמנו על הסכמי אוסלו, לא הגענו להסכם כולל אשר מציין את סיום הסכסוך וויתור הדדי על תביעות נוספות בעתיד? למרות מאמציהם של כל האנשים המצוינים, ולמרות הכוונות הטובות ביותר של אישים כמו יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, על-אף פגישת הפסגה שהתקיימו בקמפ דיוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת בנוכחות נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, ולמרות פסגת אנאפוליס בהשתתפות אהוד אולמרט ומחמוד עבאס, אנו עדיין עומדים, כיום, במבוי סתום. למעשה, ובניגוד לדעה הרווחת כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא שעומד במוקד חוסר היציבות במזרח התיכון, או כאילו סכסוך זה הוא הסיבה לסכסוכים המרובים בחלק זה של העולם, המציאות שונה לחלוטין. יותר מתשעים אחוז מהעימותים המזוינים והמלחמות במזרח התיכון, כמו גם קורבנותיהם, מאז מלחמת העולם השנייה, אינם תוצאה של הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, ואין להם כל קשר למדינת ישראל, אלא נגרמו בשל סכסוכים בין מוסלמים או בין מדינות ערב לבין עצמן. מלחמת אירן-עירק, מלחמת המפרץ, המלחמות בין צפון ודרום תימן, מעשי הטבח שבוצעו בעיר חאמה בסוריה, והמלחמות באלג'יריה ובלבנון הן רק אחדות מהדוגמאות הלקוחות מתוך רשימה ארוכה מאוד. ההסבר השגוי השני לסכסוך ארוך השנים בין ישראל לפלשתינים, אשר זכה אף הוא לפופולריות רבה, הוא זה התולה את שורשי הבעיה במה שנקרא "כיבוש", כלומר בישובים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון, ובמתיישבים עצמם. לפי הלך מחשבה זה, רק הקמה של מדינה פלשתינית עצמאית ביהודה שומרון ועזה תוכל להוות ערובה לשלום באזור. די בציון מספר עובדות הידועות לכל על-מנת להפריך תפישה מוטעית זו: ראשית, יהודה ושומרון היו בשליטה ערבית במשך תשע-עשרה שנים, מ-1948 עד 1967. בתקופה זו של תשע-עשרה שנים איש לא פעל למען הקמת מדינה פלשתינית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן נכרתו למרות קיומם של היישובים ביהודה ושומרון. וגם ההפך נכון: פינינו עשרים ואחד ישובים משגשגים מגוש קטיף ועקרנו מעל 10,000 מתיישבים יהודים מבתיהם ומיישוביהם וכל מה שקיבלנו בתמורה הוא התחזקות שלטון החמאס ושיגור אלפי טילים לשדרות ולדרומה של ישראל. טיעון מוטעה ומטעה נוסף הוא שהסוגייה הפלשתינית מונעת יצירת חזית בינלאומית נחושה נגד אירן. טיעון זה אינו רק שגוי, הוא גם בלתי אחראי לחלוטין: באותו אופן ממש אפשר לטעון שהסוגייה הפלשתינית מונעת פעולה נגד קוריאה הצפונית, מאבק בשודדי הים בסומליה, פעולה לפתרון המשבר ההומניטרי בסודן, או התמודדות מוצלחת עם האתגר באפגניסטן. כשם שלמהפכה של חומייני לא היה כל קשר לסוגייה הפלשתינית, כך גם להחלטה האירנית לפתח נשק גרעיני לא היה כל קשר לסכסוך הפלשתיני. למען האמת, הקשר בין אירן לסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הפוך לחלוטין. אירן יכולה להתקיים ללא החמאס, הג'יהאד האיסלאמי או החיזבאללה, אך ארגוני הטרור אינם יכולים להתקיים ללא אירן. בעזרת עושי דברה אלה יכולה אירן לסכל, בכל רגע נתון, כל הסכם בין ישראל לפלשתינים או בין ישראל ללבנון. לכן, במסגרת החתירה להסכם בר קיימא עם הפלשתינים אשר יטפל בשורשים האמיתיים של הסכסוך ויחזיק מעמד שנים רבות, יש להבין כי תחילה יש לפתור את הבעיה האירנית. תחילה יש לטפל בשורשי הבעיה ולא בתסמיניה. ישנן כמובן בעיות נוספות המחייבות פתרון, ופתרון הבעיה האירנית אינו תנאי מספיק לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. אך פתרון הבעיה האירנית הוא בוודאי אחד התנאים ההכרחיים לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. בניסיון ליישב את הסכסוך בין ישראל לפלשתינים עלינו להתמודד עם בעיות משני סוגים: בעיות רגשיות ובעיות מעשיות. לכן הפתרון חייב להיעשות בשני שלבים. הבעיות הרגשיות הן בראש ובראשונה העדר מוחלט של אמון בין הצדדים, וסוגיות כמו ירושלים, ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובעיית הפליטים. בתנאים אלה, עלינו להתמקד בגיבוש הסכם ביניים לטווח ארוך, לתקופה של עשורים אחדים. חייב לצמוח דור חדש לחלוטין של אנשים שיוכלו לבנות אמון הדדי ולא יושפע עוד מהסתה וממסרים קיצוניים. על-מנת להגיע להסכם על מעמד הקבע, עלינו להבין כי המכשול המעשי הראשון להשגת הסדר הוא החיכוך בין שני העמים. ממש כמו בכל מקום אחר בעולם, כאשר קיימים שני עמים ושתי דתות ושתי שפות, המעלים תביעות נוגדות לאותו שטח קרקע, נוצרים חיכוך ועימות. אפשר למנות דוגמאות רבות מספור לסכסוכים אתניים ברחבי העולם אשר מאששים טענה זו, בבלקנים, בקווקז, באפריקה, במזרח הרחוק או במזרח התיכון. כאשר הצליחו ליצור מצב של הפרדה יעילה בין שתי האוכלוסיות העימותים נמנעו, נפתרו או פחתו במידה משמעותית. די שאציין את הדוגמאות של הרפובליקות של יוגוסלביה לשעבר, פיצול צ'כוסלובקיה או מתן העצמאות למזרח טימור. לכן, העיקרון המנחה להשגת הסכם מעמד הקבע אינו שטחים תמורת שלום, אלא החלפה של שטחים מאוכלסים. ברצוני שדבריי יובנו כהלכה: איני מדבר על העברת אוכלוסיות, אלא על הזזת הגבולות על-מנת לשקף בצורה טובה יותר את המציאות הדמוגרפית. גבירותיי ורבותיי, הדברים שהצגתי אינם חזון הזוי והם הרבה פחות שנויים במחלוקת מכפי שאחדים יבקשו לטעון. למעשה, רעיון זה בדיוק - לפיו אי-התאמה בין קווי גבול לאזורי המושב של עמים הוא מתכון בדוק לסכסוכים - הוא מאז ומתמיד אמת טריוויאלית הידועה לכל בעולם האקדמי. מלומדים מובילים ומכוני מחקר מכובדים אף טבעו את המונח "קביעה מושכלת של גבולות מדינה" (Right-Sizing the State) על-מנת לבטא את הרעיון שיש ליצור איזון נכון בין מדינה ועם על-מנת להבטיח את השלום. לא מדובר כאן במדיניות שנויה במחלוקת. מדובר כאן באמת אמפירית. אולם מעבר לאמת האמפירית עומדת האמת ההיסטורית: כמעט 4,000 שנים מאז שהתהווה העם היהודי בארץ ישראל, ופיתח את אוצרותיו המוסריים והרוחניים אשר תרמו לצמיחתה של תרבות המערב. 2,000 שנות גלות מאונס, ותקופות כיבושים ושלטון זר של הביזנטים, הערבים, הממלוכים, העות'מנים ואחרים, לא הצליחו בעבר, ולא יצליחו לעולם, לנתק את הקשר האמיץ והבלתי ניתן לניתוק בין העם היהודי למולדתו. שאלת ארץ ישראל אינה נוגעת רק למקום המצאנו. ארץ ישראל נוגעת למהותנו. לסיום דבריי, ברצוני להזכיר לכל הנוכחים באולם, כי הציטוט המקשט את כיכר האומות המאוחדות מחוץ לבניין זה, נאמר בירושלים, לפני כשלושת אלפים שנים, על-ידי נביאנו, ישעיהו: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" בהשראת החכמה העמוקה הגלומה במילים אלה, הבא נישא תפילה כי הדרך המובילה לשלום אמת, לפי חזונו של הנביא ישעיה, תדריך את שני העמים, עד להקמת שתי מדינות לאום שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון. תודה רבה לכם.