להגיע בהקדם למפה מוסכמת

אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, גבירתי, ראש האופוזיציה, חברי הכנסת, אורחים יקרים, לכבוד הוא לי, לפתוח את מושב החורף של הכנסת. בשם אזרחי ישראל אני מברך את נבחריו, בשנה טובה. בדיונים פוריים. בהחלטות העונות על האתגרים הכבדים שלפנינו. אני מתפלל שצוּר ישראל יעניק לנו את העוז ואת החוכמה לבחור בדרך הנכונה. חברי הכנסת, כנשיא המדינה, אני זוכה לפגוש את ישראל שמאחורי הקלעים. היא יצירת מופת של בָּנֵיה, שבורכו ביצירתיות, בהעזה וביוזמה. לפני זמן מה הזדמנתי למקום קסום ונעלם, בשולי הכרמל. לא ידעתי על קיומו. עשרה דונמים הנקראים בוסתן הכרמל. על שטח צנוע זה שתוּלים 110 זנים של עצי פרי אקזוטיים הנושאים בשמות כמו: סַפוׁדִילָה, סַפוׁתַא, מַרוּלה ובננות ירוקות, אדומות ולבנות בגדלים ובעקמומיוּת שונים. ובתור מחכים זני פירות חדשים, שטעמם נפלא, ושְמַם טרם נקרא. הזנים פותחו על-ידי חוקרי ישראל. חלקם הובאו ממרחקים. אבל מי שבאמת יצר את הבוסתן הזה, ומטפחוֹ לילות כימים, הוא אברהם חסידים כבן שישים ושבע, שעלה מבגדד ב-51, בהיותו בן שמונה. הוא גדל בְמַעַבַּרַת כפר עַנַה. ממנה עבר למעגן מיכאל. הוא שירת בחיל הים. באילת. לאחר שירותו היה מנופאי בתל אביב, על-מנת לסייע למשפחתו. כעבור שנתיים חזר לקיבוצו. הקיבוץ נענה לבקשתו והעמיד לרשותו פיסת אדמה קטנה, בלתי מעובדת, לאפשר לו להגשים חלום. והוא שיצר את המקום החלומי הזה. אולי אין זו סנסציה גדולה. כי המקום צנוע האדם ענו. אבל אם אין זוֹ סנסציה. זה פלא. פלא ישראלִי שנוצר על-ידי חלוץ שהוכיח שאת מחסוריה של ישראל, ניתן להפוך לגדולי הישגיה. אין עוד עַם שישב על נהרות בבל, ששרד את כבשני אושוויץ, ושתל בוסתן בכרמל. עצים גדלים לאט. את המדינה הצטרכנו להקים. בן-גוריון ביקר במחנות ההשמדה לאחר שחרורם של ניצולי השואה והתברר לו ששערי ההצלה בעולם סגורים בפניהם. הוא נהיה לחסר סבלנות. הוא הסיק שרק שער של ישראל עצמאית יקבלם בברכה. מכאן באה הקריאה: "מדינה יהודית לאַלתַר". הוא החליט לקבל את מפת האו"ם הקשה, שהותירו לישראל פיסת אדמה, שגבולותיה גדולים משטחיה. הערבים סירבו לקבלה, ויצאו למלחמה. ישראל ידעה מלחמה בטרם טעמה מדינה. לפי יחסי הכוחות, הערבים אמורים היו לנצח. היו להם שבעה צבאות, ולנו טרם קם צבא. להם היו מטוסים ותותחים, לנו - בקושי רובים ומקלעים. אחדים מהלוחמים שלנו באו מהמחנות בקפריסין, ובטרם הספיקו להכיר את ארצם הם התייצבו בשדה הקרב שלה. ברית המועצות סיפקה לערבים נשק בשפע. המערב הטיל עלינו אמברגו. אוכלוסיית הערבים עלתה פי שישים על זו שלנו. ידנו הייתה על העליונה. הפקנו לקחים משגיאותינו. ספק אם הפקנו לקחים מנצחונותינו. הפרוטוקולים שהתפרסמו על מלחמת יום הכיפורים ממוקדים בשגיאותיה. אינני מצדיק ואינני מצטדק. אני רק מתפלל שלא נשכח שגם במלחמה זו גברה ידינו. ניצחו הלוחמים. והאשראי מגיע גם להורים ולמשפחות שילדו וגידלו אותם. רבים מהם שכלו את יקיריהם. גם אחרי הניצחונות, ארצנו נותרה קטנה. אדמתה מדברית. נחלי האכזב שבה יפים. אבל נחליה דלי מים. האדמה לא הטיבה איתנו. אנחנו היטבנו עימה. החקלאות שהקמנו בנויה על האדם ועל הטבע ובעיקר על המדע והטכנולוגיה. והיא הטובה בעולם, בייחודה וביבוליה. הם מניבים פי שמונה מהנורמה המקובלת. ומסתפקים במחצית כמות המים. לא חלמתי בחיי שישראל תייצא גזר לרוסיה, אבוקדו לצרפת ופרחים לאנגליה. ברצוני לברך את ההתיישבות העובדת שמלאו לה 100. היא אמה-הורתה של היצירה הזו. וצורת החיים החברתית שלה שנראית הצודקת בתבל. השטח קטן והאוכלוסיה היהודית וגם הערבית גדלה פי עשרה. הרוב הוא יהודי, המיעוט הוא ערבי, ומגילת העצמאות שלנו עומדת על כך בתוקף שאף אזרח לא יקופח, בגלל דתו או לאומיותו. האוכלוסיה היהודית גדלה במידה רבה, מניצולי השואה, ומצְמֵאֵי הגאולה. לקולטים ולעולים לא היה רכוש של ממש. אישיותם הייתה רכושם. עצמאות כלכלית נראתה אז כחלום רחוק, ממש כמו שנראה כיום השלום. במשך 63 שנות עצמאותנו, הותקפנו שבע פעמים. אף עַם לא התנסה במלחמות כֹה רבות בזמן כה קצר. הקימונו את צבא ההגנה לישראל. צבא ראוי לכל שבח. הוקם צה"ל. הוא יודע להרתיע, להגן, להשיב ולנצח. הקימונו עמק מרהיב של מדע וטכנולוגיה שזוכה לשבחים בינלאומיים. הארץ הומה בתרבות. בספרים, בשירים, בתיאטראות, בתזמורות, במקהלות ובאמנים ממדרגה ראשונה. צמח לנו דור צעיר. בריא יותר. חזק יותר. מעודכן יותר. וגם אם יש בו חסרונות, חסרון אחד אין בו - כשצריך מתנדבים ליחידות קרביות - ההיענות היא מלאה. לא תמו בעיותינו. אסור לנו לשקוע בשביעות רצון עצמית. עדיין קיים פער גדול בין עניים לעשירים, בין ערבים ליהודים. האלימות מרימה ראש. השחיתות פושה. ואותותיה ניכרים בכל הרמות. אירן עומדת בראש הדורשים מלחמה בישראל. אין לזלזל בכוחה. אני מציע גם לה לא לזלזל בכוחנו. היא מתלהמת. לשוננו עצורה. אבל אלה אינם יחסי הכוחות בפועל. בכל התחומים ישראל הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. עלי לומר לכל הספקנים שגם אם השלום נראה כבלתי אפשרי הוא אפשרי. אנו עומדים בפני שעת הכרעה היסטורית. בשבועות הקרובים ייעשה מאמץ להביא לחידוש המשא-ומתן. הקושי הנוכחי אינו אלא פרוזדור המוליך אל הסוגיות הכבדות שעוד לפנינו. גם הפרוזדור הזה גורם לנו חיבוטי נפש. נתאר לעצמנו עד כמה קורעות וכואבות תהיינה ההכרעות הבאות בנושאי הליבה. ואנו פוסעים לעבר ההכרעה שהיא בלתי נמנעת. הגורל הועיד לנו את ההחלטות הקשות. קשה לקבלן ומסוכן לדחותן. אם נישאר פסיביים, המגמות השליליות יפרנסו את סכסוך הדמים לזמן בלתי מוגבל, הם עלולים לסכן את יכולתנו לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל. עלינו לבחור, בדרך הנכונה. הנדע להכריע נכונה? הנדע להכריע בזמן? הנדע להכריע מבלי לפגוע בדבק האוחז אותנו יחדיו כחברה וכאומה? אני מאמין כי בכוחנו לצלוח בשלום את המבחן ההיסטורי הזה. ההכרעה נפלה על דורנו ותשפיע על חייהם של דורות רבים אחרינו. אנו חייבים להביא בחשבון מספר כללים: הראשון, הרוב הוא הקובע! אין לסבול הפרות חוק. אין להשלים בשום אופן עם אלימות. עם זאת אסור לשכוח שגם למיעוט ישנן זכויות. הדעת אינה סובלת התעלמות הרוב מהמיעוט. השני, יש להבחין בין עיקר לבין תפל. להבדיל בין מדינאות לבין מפלגתיות. בשעת הכרעה היסטורית, השיקול הממלכתי ארוך הטווח חייב לגבור על הצרכים קצרי הטווח. אין פסוּל בפוליטיקה. לא ניתן בלעדיה. היא היום-יום. אבל בשעת ההכרעה יש להפנות את העין לדפי ההיסטוריה. לא למחוגי השעון. והשלישי עם כל הקושי והכאב, נוצר רוב בבית הזה, לעיקרון של שתי מדינות לשני העמים. [בשלב זה נקטע נאום הנשיא: אורי אריאל (האיחוד הלאומי): אין דבר כזה. אתה מפלג את העם. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): - - - היו"ר ראובן ריבלין: רבותי – לא, חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אין לך רשות להגיד את זה. חצוף. יעקב כץ (האיחוד הלאומי): אם הוא היה אומר "שתי מדינות לשני עמים" הוא לא היה ראש ממשלה. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת כץ. חבר הכנסת בן-ארי. יעקב כץ (האיחוד הלאומי): אני המלצתי עליו. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת כץ, נשיא המדינה. נשיא המדינה שמעון פרס: אינני מחווה דעה, אני קובע עובדה.] ישנם ספקנים בתוכנו ומחוצה לנו, גם בקרב ידידינו, הטוענים שקיימת למשל, סתירה בין פתרון שתי המדינות לבין המשך הבנייה בשטחים. המסקנה הנכונה לדעתי, להגיע בהקדם למפה מוסכמת. ייווצר מצב חדש. כמו למשל הרעיון להקים "ארכיטקטורה" חדשה של ביטחון אזורי. ארכיטקטורה כזו דרושה למול המאבק בין אירן הרוצה להשתלט על המזרח התיכון, לבין עמי המזרח התיכון הרוצים לשמור על עצמאותם וביטחונם. מאבק זה גדול יותר מהסכסוך המתנהל בינינו לבין הפלשתינים. אסור שהאמביציה הטרוריסטית תגבר וההתנגדות לה תחלש. הכלל הרביעי, תהליך המשא-ומתן יהיה רצוף עליות ומורדות. נצטרך לעמוד בלחצים של ידידים ושאינם ידידים. לא נחמיץ פנים, גם אם לא נקבל דעתם. עלינו לשמור מכל משמר על ידידותנו עם ארה"ב. אין לנו ידידה כמוה. אסור שנשכח זאת אפילו לרגע קט. אף פעם לא ביקשנו שחיילים אמריקנים יילחמו במקומנו. אבל אין לשכוח שללא הידידות והסיוע האמריקני הבדידות שלנו הייתה לבלתי אפשרית. זה היה נכון אתמול ויהיה נכון גם מחר. והכלל החמישי, לשלום יש אויבים מרי-נפש. הם רוצים להשמיד את השלום מפני שהם רוצים להשמיד את ישראל. שליטי אירן, חיזבאללה וחמאס, יתאכזבו מרות לכשייוודע להם כי הושג שלום בין ישראל לבין הפלשתינים, ושלום בין ישראל לבין שכנותיה. זה ימיט אסון בעיני אלה הרוצים להביא אסון. המסע לשלום כמוהו כמסע במדבר. רצוף תלאות. כאז כן עתה. נזכור שהיעד המובטח, הוא יעד השלום. השלום יחד עם עוצמתו של צה"ל, יעניק לישראל ביטחון, ויאפשר לה לשמור על זהותה היהודית. השלום יזניק את כלכלתה. ישפר את חברתה. יאפשר להיות מדינת מופת, שתקסום לדור הצעיר שלנו כאן ובתפוצות. שלום כרוך במחיר טריטוריאלי ואפילו אידיאולוגי. אלא שהיעדר השלום יגבה מחיר גבוה יותר משניהם. בבית הזה מצויות אסכולות של בן-גוריון, של מנחם בגין ושל הרב קוק. הרב קוק אמר: "אנוכי איש שלום ורודף שלום אפילו במקומות כאלה שרוב בני האדם אינם מעלים על דעתם, ששם נמצאהו". בגין אמר: "עדיפים קשיי שלום על ייסורי המלחמה". בן-גוריון אמר: על מנהיג להחליט באומץ לב - או לעשות שלום ולשאת במחירו, או לאפשר הידרדרות למלחמה ולשלם מחיר גבוה יותר". בשלום, תוכל ישראל, להגשים את חזון נביאיה. לממש שאיפות מנהיגיה. להיות מדינה הסמוכה על מורשתה ההיסטורית. ליצור מרכז רוחני. להקים מרכז מדעי ברמה עולמית. חברי הכנסת, עד עתה היה עלינו לתקן את שגזר עלינו העבר. עתה, הגיעה השעה לעצב את עתידנו, לפי רצוננו, ולהיות לא רק מקלטו של העם היהודי. אלא לשמש לו כאבן שואבת. אבן עשויה מצדק ומחוכמה, שגילה עתיק ואופיה רענן. נהיה לא רק ארץ מתגוננת, אלא ארץ תורמת, שיש בה תיקון עצמי ותיקון עולם. אנו במעלה הר, חובתנו לצעוד לעבר הפסגה.