כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת,
השתדלתי לשבת בפינתי ולהקשיב לכל הנאומים הראשונים, ואני מוכרח לומר שאלו היו נאומים יפהפיים, חשובים, מהנים, מלמדים, בין אם הסכמתי לכולם ובין אם לא הסכמתי, ובתוכם כמה נאומים וירטואוזיים של ממש.
אבל היה נאום אחד שריגש אותי במיוחד, והיה זה דווקא נאומו של אדם שהתרגלתי לראותו מן העבר השני של המתרס - אני מדבר עליך, ניצב
מיקי לוי. התרגלתי להיות המפגין ואתה השוטר, והנה אנחנו שנינו כאן חברי כנסת בכנסת ישראל.
לפתע אמרת משהו ולבי החסיר פעימה. סיפרת על אחיך פיני, השם יקום דמו, שנהרג בבקעת הירדן. ובאותו רגע, אני לא רוצה להפריז במילים גבוהות, אבל אפשר לומר שחשך עלי עולמי. אני רוצה לספר לך, מיקי, ולכם, חברי הכנסת, סיפור שאני לא גאה בו. אפשר לומר שאת חטאי אני מזכיר היום.
כשהייתי מפקד מחלקה צעיר בגדוד מילואים, עושה כל שנה את ה-30 יום קו ועוד איזה שבוע-שבועיים אימון, הגיע לגדוד שלנו מג"ד חדש ופיזרו אותנו בבקעת הירדן. קיבלתי תחת אחריותי את אחד ממוצבי הבקעה. מוצב שצופה אל אחד מגשרי הירדן, מוצב שיש לו גם מה שנקרא בעגה הצבאית "קיפוד" - זאת אומרת מין מוצב כזה, בן של המוצב, שעוד יורד ממש אל הגבול עצמו.
בחרתי למקם את עצמי כמפקד המחלקה שם, בנקודה שראיתי כחשובה ביותר, והתארגנו לקראת תפיסת הקו. בערב הופיע המג"ד, עובר בכל המוצבים השונים שהגדוד תפס ושואל אותי: נו, פייגלין, מה אתה אומר, הכול בסדר? אמרתי לו: לא. אמר לי: מה הבעיה? אמרתי לו: תראה, אתה רואה את הגשר הזה? אין שום בעיה למי שרוצה - יש פה ציר נסתר - הוא יכול לחצות פה בלי שאיש יוכל להבחין בו, הוא יכול לעבור. הוא יכול כאן, תחת קפל הקרקע הזה, לאגף את המוצב, לבוא מאחורה ו"לתפור" את כולם בלי שאף אחד בכלל ישים לב.
לתדהמתי, המג"ד, במקום לרשום את העניין ולטפל בו, נזף בי קשות לעיני החיילים ועזב את המקום. ואני חטאתי, פשעתי, ובמקום להקים צעקות ולעזוב את המוצב ולרוץ אל המח"ט ולא משנה מה ולעמוד על כך שהדברים יטופלו, אמרתי: טוב, אולי דברים שרואים משם לא רואים מכאן, אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע.
המילואים נגמרו, חזרתי לביתי, למשפחתי, לעסקי. כעבור פחות או יותר שנה, בדיוק מה שחששתי ממנו קרה. וכאן, בכנסת ה-19, בנאומי הפתיחה שלנו, מיקי היקר, המעגל נסגר. הצביטה שחשתי באותו רגע ששמעתי בחדשות את מה שקרה לא עוזבת אותי מאז, אני זוכר אותה מצוין.
החלטתי אז, עדיין כאדם פרטי שאף אחד לא מכיר, שאין דבר כזה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ומה שאני רואה זאת האמת, זאת המציאות, ואני לא מקבל לא כתשובה. ואולי הלקח הראשון של כולנו כאן כנבחרי ציבור צריך להיות, חברי כנסת יקרים, שמה שאנחנו רואים כאן זאת המציאות - שאף אחד לא יספר לנו סיפורים.
בדרך כלל, הסיפורים הללו: יש דברים שאתם לא יודעים כי אסור לכם לדעת - בדרך כלל הם מכוסים בתירוצים ביטחוניים. יש דברים שאסור לספר לכם - בואו נלמד כל אחד ואחד לעצמו, כל אחד ואחד עם השקפת עולמו, כל אחד ואחת עם האג'נדה המסוימת שלו, שמה שאנחנו מאמינים בו הוא בסמכותנו, הוא באחריותנו ואנחנו אחראים לטפל בו ולקדם אותו.
שנים אחדות אחרי המקרה הזה, והצביטה הזאת עדיין נמצאת באיזשהו מקום בבטן או בתת-התודעה שלי, באו לעולם הסכמי אוסלו. שוב ראיתי לנגד עיני כאור בצהריים את האסון הממשמש ובא, ראיתי את אלפי ההרוגים, ועוד חמור מזה - את אובדן הלגיטימציה הבינלאומית לעצם קיומנו כמדינה.
כי הרי אם אתה מכיר בארגון לשחרור ארץ-ישראל מיהודיה, והרי מה זה ה-PLO: Palestine-Liberation-Organization. ארגון, אגב, שהוקם לפני 67'. הכוונה הייתה לשחרר את ארץ-ישראל מיהודיה בתל אביב ובחיפה. אם אתה מכיר בארגון שרוצה לשחרר את ארץ-ישראל מיהודיה, מה כבר נותר לך לטעון? אנא בטובכם, קבלו את שגזלנו מכם ב-67' תמורת ויתור על גזלת 48'? כמה זמן יוכל טיעון מעוות שכזה להחזיק מעמד? כמה זמן נוכל, כמה זמן תוכל מדינת ישראל להיכון ולהתקיים על בסיס מין טיעון שכזה?
הבינו, חברי חברי הכנסת, היום זו ההסברה הישראלית. כל מה שאנחנו אומרים כל הזמן לא מחזיק מים, כשלמעשה בפועל זאת המשמעות של מעשינו. הפעם לא שתקתי. מדינה שלמה עמדה והריעה לבגדיו היפים של המלך העירום, ואני התעקשתי לומר את האמת. ולא שלא היו הפגנות לפני - היו גם היו - אך הן הוסתרו והוגחכו בעיני הציבור. כלבי השמירה של הדמוקרטיה מעלו בתפקידם והפכו לכלבי ההשתקה.
החלטתי לפעול על-פי עקרונות המרי האזרחי הבלתי-אלים. הקמתי את תנועת "זו ארצנו", וב-8 באוגוסט 1995 יצאו רבבות ישראלים, כ-100,000 איש, בני-אדם בכל רחבי הארץ, כשידיהם קשורות, כדי להפגין התנגדותם לאלימות, והתיישבו על הכבישים בכל רחבי הארץ. היה זה מפגן החרות והדמוקרטיה הגדול ביותר שידעה ישראל מעודה.
את אוסלו לא הצלחתי לעצור. הוא ממשיך לכרסם בנו כתולעת. חורבן גוש-קטיף כבר הוכיח שאין מדובר בשלום או בביטחון. מחורבות הגוש מטווחת כיום תל אביב, ובכל זאת אנו רצים כמוכי בולמוס ומחריבים היום, ביום זה ממש, את מעלה-רחבעם - יישוב יהודי שהוחרב היום - בניסיון נואש לזכות במעט לגיטימציה לזהות החדשה שאנו מנסים לייצר כאן בארץ-ישראל. את אוסלו לא עצרתי, כל תחזיותי השחורות התגשמו אחת לאחת, אולם מסלול חיי השתנה מן הקצה אל הקצה.
הרשו לי לספר לכם מעט על עצמי. שמי משה זלמן, בנה של אסתר תיבדל לחיים ארוכים, ובנו של יעקב צבי פייגלין זיכרונו לברכה, שנפטר לפני פחות משנה ולא זכה להגיע, לעומק הצער, לרגע הזה.
הנני נצר לאדמו"רי חב"ד ולאנשי העלייה הראשונה שעלו לארץ בשנות ה-80 של המאה ה-19. סבא זיכרונו לברכה היה התינוק הראשון שנולד במטולה. אבותי, ממייסדי המושבה משמר-הירדן הישנה - מי שמזדמן לו, ככה, בדרך לגשר בנות יעקב, יכול להציץ בשלט של משמר-הירדן הישנה ולראות שם את בתי פייגלין. רק על עצמי לספר ידעתי, וגם במושבה כינרת הכתה המשפחה שורש. הספר "גיא אוני" - זה הסיפור של המשפחה שלי.
שירתי בצבא; זימן לי הבורא את הטובה, היפה והמיוחדת שבנשים; זכיתי להקים משפחה לתפארת, להקים חברה משגשגת, לבנות את ביתי בשומרון וליהנות מאלמוניותי. עד שבן-לילה הפכתי לדמות ציבורית מוכרת בעקבות "זו ארצנו" - מוכרת לטוב או לרע, כמובן, בעיני המתבונן.
כשהצלחנו, כנגד כל הסיכויים, להחזיר ב-1996 את הליכוד והמחנה הלאומי לשלטון, התברר שגם לימין אין באמת אלטרנטיבה של ממש לדרך אוסלו. או אז הבנתי שהציר שעליו הוויכוח מתנהל אינו באמת הציר של ימין מול שמאל; הוויכוח אינו ויכוח טריטוריאלי. זהו ויכוח זהותי. לא ימין מול שמאל, אלא סוג של יהודי מול ישראלי. ומעניין, ולא בכדי, שבבחירות האחרונות הנושא הזה צץ ועלה ובא לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת בכך שקמו שתי מפלגות צעירות, רעננות וחדשות - הבית היהודי ויש עתיד, שמייצגות למעשה סדר-יום אזרחי, הייתי אומר, מול סדר-יום "זהותי", אם אני יכול להגדיר זאת נכון, ולא שבאחת אין נושא של אזרחות ובשנייה אין סדר-יום של זהות, ועוד איך יש, ראינו זאת בנאומים, אבל בוודאי ששני האלמנטים הללו, שהם אלמנטים שסובבים סביב הזהות, ולא סביב הימין והשמאל, שצמחו להם משני עבריה של התנועה הלאומית, של מפלגתי, של הליכוד - משקפים נאמנה שאכן זהו הציר שבו סובב הוויכוח בחברה הישראלית.
התברר שעליית הימין לבדה אינה מסוגלת לעצור את ההידרדרות, ויש צורך ביציקת משמעות יהודית לזירת ההנהגה של המחנה הלאומי. אתם מבינים, מה שקרה הוא שמסע החרות המופלא שהחל בו אברהם אבינו ונמשך ביציאת מצרים ובכינון מלכות ישראל והמקדש למלך מלכי המלכים בהר-הבית בירושלים - מסע החרות הזה נדם כשחרב המקדש. מסר החרות שלשמו נברא עם ישראל אינו יכול להמשיך להתבשר כאשר איננו בני-חורין, כאשר אנו עבדים - במקום למלך מלכי המלכים לבדו - עבדים לעבדים. ובאמת, כדי להוכיח שהרעיון הבסיסי של היהדות ושל עם ישראל, המסר הבסיסי שלנו, הוא רעיון החרות - כמו כדי להוכיח, כל רודן שביקש להשתלט על העולם כולו, מפרעה ואחשוורוש והמשך בהיטלר, יימח שמו, וסטלין, הגיע למסקנה שהוא צריך להשמיד את היהודים, כי את היהודים אף פעם אי-אפשר לשעבד באמת, ליהודים כבר יש מלך, מלך מלכי המלכים. אבל עכשיו את מסר החרות מן הגלות אי-אפשר להפיץ בעולם.
ובכן, טיכסו חכמי ישראל עצה, איך עם ישראל, מנותק מהרעיון הבסיסי שלו, מנותק, בלי בית-מקדש, בלי טריטוריה, בלי יכולת לתקן עולם במלכות שדי להמליך את מלך מלכי המלכים בבית-המקדש בירושלים ולבשר את בשורת החרות לעולם כולו - איך יכול עם ישראל להמשיך לחיות. טיכסו חכמי ישראל עצה והקימו את הסטרט-אפ המוצלח ביותר שקם בהיסטוריה. הסטרט-אפ הזה היה הדת היהודית. פתאום יכולנו לקחת את הרעיון הכולל של תרבות יהודית שלמה בת-חורין מתפתחת בארצה שבית-המקדש במרכזה, לצרור אותו אל תוך ממדים שאינם טריטוריאליים, רלוונטיים רק ליחיד, למשפחה, קצת לקהילה; לצרור אותו על מקל הנדודים, ובכל פעם שיש פוגרום, לא עלינו, אפשר לעבור לקהילה אחרת, תחת שלטון מלך אחר. הסטרט-אפ הזה, הפטנט הזה, של הדת היהודית, הצליח לשמר אותנו בצורה מופלאה במשך אלפיים שנות גלות, אבל כשהגיע הזמן לחזור אל ארץ-ישראל, חבל ההצלה הזה - חבל הצלה מדהים, נס לא ייאמן - עם ששורד כנגד כל הסיכויים, נגד כל חוקי ההיסטוריה - חבל ההצלה הזה הפך להיות מעין - כביכול - חבל תלייה. אנרגיות אדירות של רצון לשוב לעצמנו, לשוב למולדתנו, לשוב לזהותנו, למי שאנחנו, הלכו ובעבעו מבפנים, והפטנט הזה, הסטרט-אפ הזה, שאמור היה להחזיק אותנו במסגרת של דת בלבד, ולא במסגרת של תרבות כוללת בארצה, עיכב בעדנו. לכן, כדי לחזור לארץ-ישראל, לחזור אל הריבונות היהודית, חשו החלוצים הראשונים צורך לנתק את החבל, להיפטר מהדת שזוהתה, ובצדק, עם מארת הגלות. ולפתע הייתה שוב קרקע יצוקה תחת רגליהם. חזרנו להיסטוריה, יש לנו אדמה מתחת לרגליים. בלי האנרגיות הללו מן הסתם לא הייתה קמה מדינת ישראל. אומנם המשפחה שלי עלתה לארץ אך ורק בזכות האמונה, אבל במשמעות הלאומית המדינית, ככל הנראה, לא היה אפשר לחזור אל הקמת מדינת ישראל בלי ניתוק אותם כבלים שכבלו אותנו אל דת הגלות.
בספרו "הדרשה" מתאר הסופר חיים הזז את נאומו של יודק'ה, החלוץ העברי. אגב, הסופר חיים הזז, סופר העלייה השנייה, אם אני לא טועה, היה אביו של זוזיק, הי"ד, שנהרג במלחמת השחרור. זוזיק היה החבר הכי טוב של אבא שלי, ז"ל, בגימנסיה הרצליה יחד עם נתיבה בן-יהודה. מעניין, מעגלים נסגרים.
בספר "הדרשה" שם חיים הזז בפיו של יודק'ה, החלוץ העברי, את המילים האלה: "'אתה יכול לקרוא לי יהודי', אומר יודק'ה בנאום נמלץ, 'אבל אני כבר לא יהודי, אני ציוני'". שנים רבות אחרי זה אומרת הסופרת דורית רביניאן: "'אוסלו' עבורי הוא לשכוח שאתה יהודי". כך אומרת הסופרת רביניאן. תהליך מסירת הארץ הוא ניסיון נואש לשוב ולבנות בציפורניים זהות חדשה. "אוסלו" לא היה תהליך אנטי-ציוני - צדק השמאל; "אוסלו" היה ניסיון נואש להגשים את הצד הזה של הציונות.
חברים יקרים, החברה הישראלית עומדת כיום מול שוקת מוסרית שבורה. אין לנו עוד יותר יכולת להצדיק את קיומנו הריבוני בארץ הזאת בלי אבינו מלכנו שהשארנו שם בגלות. עלינו לשוב ולהתחבר לזהותנו. רק מתוך השיבה אל עצמנו נוכל באמת לתת את מלוא החרות וזכויות האדם לשכנינו ולמגזרים השונים. עלינו להרים שוב את נס החרות לעם ולעולם.
רבים מדברים כאן על זכויות אדם. אני אתכם, רבותי. אתם לא יודעים כמה שאני אתכם, רץ לפניכם, בכל נושא החרות ובכל נושא זכויות האדם. אם שמתם לב, הדבר הראשון שעשיתי בכנסת היה להקים את השדולה הליברלית בדיוק למטרה הזאת. אבל אני לא מאמין בחרות ובזכויות אדם שבאות מתוך טשטוש של זהות. ההוכחה הברורה ביותר לכך היא שרוב הנושאים ברמה של רעיון זכויות האדם נאלמו דום ואף הצטרפו לשלילה הגדולה ביותר של זכויות אדם שהייתה במדינת ישראל - ואני מדבר על העוול הנורא שנעשה בגוש-קטיף. כל חוק זכויות האדם וחרותו הפך לחוכא ואטלולא; זכויות הקניין, זכויות העבודה - מה שאתם רוצים; הכבוד - מה שאתם רוצים - נרמס ונדרס, על-ידי מי? על-ידי מי שדיברו כל השנים על זכויות האדם וחרויות הפרט.
כשאני אני - אומר הרבי מקוצק - כשאני אני ואתה אתה, משום שאני אני ואתה אתה, אז אני אני ואתה אתה. אבל כשאני אני כי אתה אתה, ואתה ואתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה.
כשאני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה - כל אחד מאתנו יש לו את הזהות שלו, ואז הכול בסדר - אז אני, ואתה אתה. אבל אם אני כי אתה אתה, ואתה ואתה כי אני אני - לא ברור לנו מי אנחנו, אנחנו מסתבכים עם הזהות שלנו - אז הכול אבוד. אז אני לא אני ואתה לא אתה.
בנקודה הזאת נמצאת כיום מדינת ישראל. כאשר נשוב ונתייצב מאחורי זהותנו הברורה, נוכל לשוב ולשאת בגאון את אותו מסע חרות היסטורית של עם ישראל, את אותו נס חרות היסטורי של עם ישראל, את בשורתנו לעצמנו ולאנושות כולה, תוך מתן חרות של אמת לזכויות אדם אמיתיות גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
אני מתפלל כי ייתן לי אלוהים את הכוח לחבר בין חזון למציאות, להשיב את מדינת ישראל אל עצמה ואל ייעודה בשירות עם ישראל, ולפי חזון הנביאים - לתקן עולם במלכות שדי. תודה רבה.
