אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
אפתח תחילה בדברי הודיה לבורא עולם, שהחייני, קיימני וזיכני להגיע לזמן הזה ולהיות אחד מ-120 נבחרי העם, המייצגים את תושבי המדינה בכנסת ישראל. הוריי היקרים, משה וחנה אוחיון זיכרונם לברכה, שעלו ממרוקו, צופים הם מלמעלה, עם חמי וחמותי, אברהם ולאה גרובר זיכרונם לברכה, ומלווים, בוודאי יחד, את בנם וחתנם, בברכה להצלחה, כפי שעשו זאת בימי חייהם, ועודדו אותי בפעילותי החינוכית ומעורבותי הציבורית למען החברה בישראל. וייבדלו לחיים טובים וארוכים רעייתי רג'ינה וילדיי, אורית, חנן וטל, ובני משפחותיהם, שעמדו לימיני ותמכו בי לאורך כל הדרך, בהחלטה על מעורבותי הפוליטית ובהשתלבותי בישראל ביתנו בכנסת ישראל.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חוסנה וביטחונה של מדינת ישראל אינם נקבעים ואינם נמדדים רק על-פי מידת היערכותה, הכשרתה, של המדינה בעזרת צבא מצויד ומכשור טכנולוגי חדיש ומתקדם, המאפשר לה לעמוד מול איומים וסכנות ביטחוניות. חוסנה וביטחונה של החברה בישראל נקבעים בראש ובראשונה על-פי מערכות חברה וחינוך המלווים במסגרת של ערכים לאומיים וחברתיים ומספקים תשתית חינוכית לאומית וחברתית להתנהלות תקינה.
זו התנהלות המציגה אמונה בצדקת הדרך, והמכשירה את החברה ומציידת אותה בכלים נאותים המסייעים לקיומה ולהתפתחותה. בכוונתי, כחבר כנסת חדש, לפעול בתחום החינוך ולהשקיע בו חלק ניכר מזמני, למען קידומן של מערכות חינוך. ואם אהיה ספציפי יותר, בכוונתי לפעול למען חיזוק מעמד מקצוע ההוראה במדינת ישראל.
כמי שהיה קרוב לתחום החינוך וההכשרה בתחום זה במשך למעלה מ-30 שנה, במסגרת בית-הספר לחינוך של אוניברסיטת בר-אילן, עקבתי מקרוב אחרי הקשיים ההולכים ומתגברים בגיוסם של בוגרי אוניברסיטאות ובניסיון למשוך אותם להצטרף אל עולם ההוראה והחינוך במדינת ישראל.
ואכן, מערכת החינוך משוועת כיום אל כוחות חדשים, בעלי השכלה אקדמית רחבה, אשר יתמחו בתחומי ידע שונים, במדעי החברה והרוח, אך בפרט - ואני מדגיש "בפרט" - במדעי הטבע ובמדעי החי. לצערנו, מקצוע ההוראה אינו נחשב למקצוע אטרקטיבי עבור סטודנטים רבים, למרות האתגרים והשליחות החינוכית שהוא מציב בפניהם. סטודנטים רבים המגלים יכולות מפותחות מעדיפים כיום להצטרף אל עולם התעשיה, וההיי-טק בפרט, המעניקים להם סטטוס ויוקרה מקצועית המלווים כמובן בתגמולים שונים ובשכר שראוי להתכבד בו.
והנה, דווקא בתחום המופקד על עיצוב דור המחר, חינוכו והכשרתו, בבחינת מה שאמר המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים והדואג לדורות מחנך אנשים" - דווקא תחום זה, המופקד על עיצוב דור המחר, סובל מהיעדר סטטוס ויוקרה, המהווים מקור משיכה למקצוע. ומצער לראות שתחום האמור להצמיח לנו את מדעני המחר ולטפח יכולות של יצירה, הובלה ומנהיגות בתחומי חברה וכלכלה - דווקא הוא אינו נהנה ממידה של תגמולים כמקובל בעיסוקים אקדמיים בחברה ובכלכלה. ועוד יותר מצער שבתחום האמור למשוך אליו דמויות מובילות, העשויות לשמש דוגמה ומופת באישיותן ובכישוריהן לבני הנוער בהשתלבותם לחברה - דווקא תחום זה אינו זוכה לתגמול אטרקטיבי ומיוחד.
על כן, אם חפצים חיים אנחנו, ורואים בזה את עתיד ילדינו, עלינו להתגייס לשינוי העשוי להביא לחיזוק מעמדו של מקצוע ההוראה במדינת ישראל. ולשם כך אנחנו לא צריכים להסתמך רק על תוכניות להסבה מקצועית, תוכניות הנעשות בדיעבד בלבד, אלא זקוקים אנחנו לתוכניות שהן מלכתחילה מושכות צעירים וצעירות בעלי יכולות ונתונים גבוהים, גם בקני מידה המקובלים כיום, של בגרות גבוהה וציון פסיכומטרי גבוה במיוחד. צעירים וצעירות בעלי תודעת שליחות חינוכית וציונית, כושר מנהיגות והובלה, אשר יקבלו בסופו של דבר את מלוא הסיוע ממוסדות המדינה להכשרה מקצועית ברמה גבוהה וגם לשכר המסוגל להתחרות עם מקצועות מקבילים בעולם ההיי-טק והתעשיה.
עד לפני מספר ימים זכיתי לעמוד בראש תוכנית חדשה באוניברסיטת בר-אילן שהיא פרי שיתוף פעולה של משרד החינוך, משרד הביטחון והקרן להכוונת חיילים משוחררים, ועל-פי יוזמתה של סגן-אלוף במילואים דוקטור ענת ברקו. היא יזמה תוכנית שקראנו לה "נחשונים להוראה". זוהי תוכנית המגייסת מועמדים מקרב קצונה צעירה בעיקר, שזה עתה השתחררה מן השירות הסדיר בצה"ל, צעירים בעלי נתונים גבוהים, בעלי ניסיון בהדרכה וכושר מנהיגות ומוטיבציה לשרת בשדה החינוך. בתוכנית הזאת לומדים לקראת תואר ראשון ושני ותעודת הוראה בארבע שנים מרוכזות, כאשר קיים שיתוף פעולה בין המוסדות האחראים, שמאפשר להם ליהנות מפטור בשכר לימוד וממלגת קיום. קבוצה זו גם עוברת הכשרה מיוחדת לטיפוח מנהיגות, והיא תצא להוראה ותתחיל ללמד בכיתה רק לאחר תואר שני ותעודת הוראה.
אך כדי להשלים את המלאכה, אני קורא לחברי הכנסת להצטרף אלי ולהתגייס יחד על-מנת להבטיח להם שכר ראוי בצאתם להוראה. שכר שיעודד רבים בעלי יכולות להצטרף לקבוצות מעין התוכנית הזאת, הנקראת "נחשונים להוראה".
פתיחתה של תוכנית במסגרת האוניברסיטאות בארץ עשוי לתת לשדה החינוך לא רק מענה הולם לחוסר המשווע למורים בתחום מדעי הטבע, אלא תוספת משמעותית של בעלי כישורים בולטים האמורים להוביל את הדור הצעיר במדינתנו ולהכינו לקראת אתגרים במערכות חברה וחינוך, שמעמידה בפנינו המדינה.
נושא נוסף אותו הייתי רוצה להעלות בפניכם הוא הנושא של חיזוק הזהות היהודית ומורשת קהילות ישראל. לפני כשבועיים האזנתי לתוכנית רדיו בגלי צה"ל שעסקה בהשתלבותם של בני הקהילה האתיופית בשירות בצה"ל. לאחר הקדמה שציינה את המוטיבציה הגבוהה של בני העדה לשרת בצבא, סיפרה אחת הקצינות על עבודתה עם החיילים בני העדה, במסגרת תפקידה, ותיארה גם את פעולותיה.
והנה, באחד המפגשים, היא מגיעה לכלא צבאי ופוגשת שם את אחד החיילים, והיא שואלת אותו: מה קרה למוטיבציה שלך לשרת בצה"ל? היא מתעניינת במצבו האישי, במצבו המשפחתי, ורוצה להבין מה גרם לו להגיע לכלא הצבאי. ואותו חייל משיב, ואני מצטט ממש לא מילה במילה - בעניין הזה הוא אומר: מעולם לא הייתי עם אנשים שאינם מבני קהילתי. אני רגיל אך ורק לאנשים שהם בני קהילתי, שם אני מרגיש נוח בלבד.
הזעקה הזאת שנשמעה מפי אותו חייל מבטאת גם את זעקתם של אחרים כמוהו, של בני נוער החווים חוויה דומה ואומרים: למעשה, אנחנו חשים שאין לנו מקום ושייכות בתוך ההוויה החברתית הישראלית. ואכן, זעקה זאת ראויה היא להתייחסות מעמיקה וטיפול בהיבטים שונים על-מנת למנוע את תחושת הניכור, את תחושת הזרות והבדלנות כפי שהם עולים מן הזעקה.
ואני רוצה להצביע על כיוון חשוב העשוי לתרום אף הוא את חלקו בהתמודדות עם הזעקה המבטאת חוסר שייכות, זרות וניכור. ב-14 השנים האחרונות בתפקידי כראש מרכז דהאן באוניברסיטת בר-אילן שעסק במורשת קהילות ישראל, עסקתי רבות בארגון ימי עיון, כנסים, כנסים ארציים, כנסים בינלאומיים. בסך הכול כ-120 כינוסים שכללו גם כינוסים בחוץ-לארץ, באוניברסיטת הסורבון, בולוניה, נווארה, מרילנד, סאו-פאולו בברזיל ועוד, וכולם עסקו בחקר ובחשיפה של מורשת קהילות ישראל כאשר כל כינוס מתמקד לרוב בקהילה אחת. כמובן בעקבות הכינוסים הללו יצאו ספרי מחקר רבים וקבצי מאמרים, ואנחנו צופים שתוך שלוש-ארבע שנים נשלים כעשרים ספרים על קהילות רבות כמו: טוניס, מרוקו, תימן, צרפת, איטליה, לוב, קווקז. היינו הראשונים שהוצאנו ספר על יהודי קווקז בדור האחרון בשנים האחרונות. עוד ספר על המוזיקה של יהודי בוכרה, וביניהם כמובן גם ספרים על האישה במזרח, האישה ממזרח, ועוד ועוד ועוד אחרים.
הכינוסים האקדמיים הארציים היו פתוחים גם לקהל הרחב וזה נהר בהמוניו לשמוע וללמוד על מורשת קהילתו על יוצריה, על חכמיה, על סופריה, על משורריה, ובפרט על תרומתה למפעל הציוני והעלייה לארץ. רבים מן השומעים שהיו מבני קהילות שונות היו ניגשים אלינו בסוף הכינוסים הללו באוניברסיטה ואומרים לנו בזו הלשון: זקפתם את קומתנו, חשפתם וסיפרתם את חלקנו בתולדות עם ישראל ואת תרומתנו למורשת העם היהודי. עד עכשיו הרגשנו כעומדים מן הצד, מבוישים במידת מה, צופים באחרים ושומעים בעיקר את סיפורן של קהילות אחרות שהם הם התורמים, הם העושים, הם היוצרים, ועל כן סיפורם הוא סיפור המסופר ונלמד. אבל כעת אנחנו חשים שבעזרת המחקר, העשייה והחשיפה שלכם נתתם לנו מקום ושייכות במכלול ההוויה התרבותית המתגבשת כאן בישראל.
זכינו לקיים ימי עיון וכנסים בינלאומיים, ואני רוצה לציין דווקא בהקשר של הקהילה האתיופית שפתחתי באותה דוגמה, באותו מקרה, ולאחרונה גם היה כינוס שעסק במורשת הרוחנית של העדה כאשר במרכז הדיונים עמדה עבודת הדוקטורט של רב העדה הרב
שרון שלום. במהלך ההרצאות והדיונים נכחו צעירים רבים מבני העדה ואנחנו באוניברסיטה ושותפינו במשרד החינוך חשנו יחד עימם סיפוק וגאווה בלימוד ובדיון שביטא נתינת מקום ושייכות במכלול ההוויה התרבותית בישראל.
אין לי ספק שנתינת מקום ושייכות זו לכל קהילה וקהילה לא רק שתעמיק את ההיכרות והידע שלנו ותחזק את הזהות היהודית, אלא בעיקר תימנע את התופעה של תחושת זרות, ניכור ובדלנות ותילחם בבורות שמביאה להתנשאות ולהיווצרותן של דעות קדומות על קהילות וקבוצות שונות בחברה שלנו.
וכשאני מדבר על מורשת אינני מתכוון להסתפק באותה מגמה שפשטה בצורה עממית לאחרונה ועסקה בעיקר בארגון ערבים למאכלי עדות. לא שאני מזלזל חלילה בהיבטים קולינריים של מטבח זה או אחר ובתרומתו לקירוב בין האנשים, אבל אני לא חושב שתרבות ומורשתה של קהילה מתחילה ונגמרת בשולחן עשיר במגוון סלטים ובתבשילי קדירה, יהיו מעודנים וערבים כמה שיהיו, ובמיוחד מן הסכנה שלזה מצטרפות כל מיני אמירות סטריאוטיפיות ודעות קדומות שכאילו באמת אין שום דבר אחר מלבד זה הקשור במטבח.
וכשלא מציגים את תולדותיה של קהילה, לא יצירתה - לא התרבותית, ולא הרוחנית בפרט - לא סופריה ולא חכמיה, מפנים את המקום בוודאי גם לסטריאוטיפים ודעות קדומות. על כן, מערכות חינוך וחברה בישראל חייבות להתגייס ולהילחם בתופעות כאלה, ואני מקווה ורוצה בעזרת השם להשקיע גם מזמני לטיפוח ולעידוד הלימוד וההכרה של מורשת קהילות ישראל גם למען חיזוק הזהות היהודית, ובכלל למען המורשת הלאומית של עם ישראל.
נושא נוסף המטריד אותי הוא מעמדה של הרבנות הראשית לישראל כרבנות ממלכתית וציונית, רבנות הקשובה לכל קהילה וקהילה, צרכיה, בעיותיה ואתגריה. גדלתי וצמחתי במסורת הרואה ברב הקהילה כמנהיג רוחני של הקהילה כולה, קשוב ומעורב בין הבריות, מתמודד עם בעיות השעה ועם אתגרים שמציגים לפניו כלל חברי הקהילה. משרת לא רק את שומרי המצוות המקפידים קלה כבחמורה אלא יוצר לו מסגרות שבה הוא מכיל את כולם, ובעיניו גם אלה שאינם מקפידים בשמירת המצוות הם חלק מבני קהילתו והוא חש אחריות כלפיהם במידה שווה. ובמאמר מוסגר, אולי גם זאת אחת הסיבות - אולי, גם אחת הסיבות מעבר כמובן להסברים סוציולוגיים שתרמו לכך - אולי זו אחת הסיבות שבקהילות הספרדיות לא נוצרה אותה חלוקה של קונסרבטיבים, רפורמיים, אורתודוקסים, אולי אותה מנהיגות רוחנית תרמה לשמירת אחדותה של הקהילה מעבר להיבטים סוציולוגיים אחרים.
ובשעה זו שעם ישראל ניצב בפני אתגרים לאומיים וחשובים יש לחתור למינויים של רבנים שהגישה הממלכתית והציונית היא נר לרגליהם ולא חלילה למינויים של רבנים הבאים מתוך גישה צרה, מחנאית וכיתתית. אלה צריכים להיות רבנים המוכנים להתמודד עם בעיות השעה הלאומיות כדוגמת בעיית הגיור של אלפי עולים שהגיעו לארץ, אלה המעוניינים לעבור תהליכי גיור אך נתקלים בפיקוח קפדני מגביל ומחמיר בגישתו הביורוקרטית ואינו מתחשב ברגשותיהם, מערים קשיים ויוצר הכבדה רבה שהופכת לתחושות של דחייה כלפי מוסדות הדת.
וכאן המקום לשבח את היוזמה הברוכה של הצעת החוק הנקרא "חוק רותם" להסדרת מערך הגיור, יוזמה שמאחוריה עומדת פעילות אינטנסיבית של למעלה משנתיים של חברי הכנסת:
אביגדור ליברמן ו
דוד רותם שהיו בקשר עם הרבנים ראשיים: הרב הראשי שלמה עמר שליט"א, הרב בקשי דורון שליט"א והראשון לציון הרב עובדיה שליט"א, כדי לקדם את הטיפול במערך הגיור במדינת ישראל כשהרעיון המרכזי המתלווה אליו הוא הקמתן של בתי-דין לגיורים בכל הערים המרכזיות בארץ על-מנת להתמודד עם הבעיה ולזרז את ההליכים לאותם עשרות אלפים המעוניינים בגיור ולהקל על מצוקתם ולסייע להם.
אנחנו זקוקים היום לרבנות ממלכתית ציונית, שתראה את צורכי כלל ישראל ותקבל על עצמה מהלכים אמיצים, והיו לנו במסורת של עם ישראל רבנים ומנהיגים רוחניים שתיקנו תקנות וקיבלנו על עצמם מהלכים אמיצים, ועל-ידי כך נתרום בעזרת דרכי נועם ודרכי שיח שמסביר פנים גם לקבל את המסורת היהודית ואת כלל מנהגיה, ונמנע בעיקר את אותן תחושות של דחייה וניכור כלפי מוסדות הדת ומוסדותיה בכלל.
לסיום אבקש להתייחס לסוגיית השוויון בנטל. רבות כבר נאמר כאן בעניין זה, ואני לא מתכונן להאריך.
במהלך 13 השנים האחרונות הייתה לי ההזדמנות במסגרת תפקידי בבית הספר לחינוך שבאוניברסיטת בר-אילן לעבוד מול מכללות חרדיות בבני-ברק ובירושלים, והייתי שותף לקידום תוכניות להכשרה מקצועית ולהשכלה אקדמית לבני המגזר החרדי, גברים ונשים, כאשר בתוכניות הללו לוקחים חלק מאות מדי שנה בשנה. ואין לי ספק שבתחום זה נעשה צעד חשוב ומשמעותי, שתורם לרבים להשתלב במעגל התעסוקה, לשרת את קהילתם ולהתפרנס בכבוד.
יתרה מזו, עצם הלימודים במסגרת אוניברסיטאית, כשרובם ככולם לומדים קורסים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, סטטיסטיקה ואנגלית, תוך הקפדה שידיעת האנגלית תגיע לרמה אוניברסיטאית - כל זה נותן פתח לתקווה שבוגרים אלה ישמשו שליחים בקהילותיהם להחדרת הלימוד של מקצועות הליבה והדגשת חשיבותם להשתלבות במערכות חברה וחינוך בפרט ובמערכות החיים בכלל. עלינו לעודד את המהלך הזה, להרחיבו ולהעמיקו ולהביא את ההשכלה הגבוהה לכלל המגזר החרדי ולא רק לקבוצות נבחרות וייחודיות. אולם מוטרד אני עדיין מסוגיית שוויון הנטל בכל מה שנוגע להשתלבות משמעותית בשירות בצבא ובשוויון בנטל המתבטא גם בשירות לאומי ובכל שירות למען הקהילה.
על ההנהגה בקהילות החרדיות ובמיוחד החברים המייצגים אותם כאן בכנסת להקשיב לרחשי הלב בחברה, לתלונות ההולכות וגוברות על חוסר שוויון בנטל, תלונות המעידות על פצע ההולך ומעמיק בין חלקים בעם ולומר: הגיעה השעה להפנים את הדברים ולעשות מעשה תוך אימוץ מתווה מעשי ומזורז שיביא לשילוב אמיתי ולא חיקוי שלו, של אנשים מהמגזר החרדי בנטל הצבאי ובנטל הקהילתי.
הציבור בישראל אמר את דברו בבחירות האחרונות, דרישתו היא דרישה צודקת וחייבת לבוא לידי ביטוי בהסדר להקמת הקואליציה הבאה. לא אהיה כאן מטיף, אך אזכיר דבר אחד - את דרישתו של משה רבנו לשבט גד, ראובן ומנשה בכניסה לארץ "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". ולא ציינתי עדיין ולא ציטטתי את דברי ההקדמה של משה רבנו לאותם שבטים על הניסיון במעשיהם. אבל קריאתי לשוויון בנטל מופנית לא רק אל המגזר החרדי, כפי שחלק מקודמי לצערי הסתפקו ועשו, קריאתי מופנית אל כל המגזרים בחברה הישראלית: יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים - על כולם מוטלת החובה לשוויון בנטל, אם במערכות צבא ואם במערכות אזרחיות של שירות לאומי.
ואסיים את דברי בתודה אישית למפלגת ישראל ביתנו, ששילבה אותי במסגרת מועמדיה לכנסת.
ידוע הוא שרוב בניינה ומניינה של חברי מפלגת ישראל ביתנו מתבסס על קולותיהם של יוצאי חבר העמים. ובכל זאת, כאן המקום להודות, להכיר ולהוקיר את הנהגת ישראל ביתנו שבגישתה הממלכתית ובניגוד לדעה הקדומה הרווחת - אני מדגיש, בניגוד לדעה הקדומה הרווחת כלפי מפלגת ישראל ביתנו - יש בה ארבעה חברי כנסת ילידי הארץ, ארבעה חברי כנסת יוצאי חבר העמים, יש בה חברי כנסת דתיים, יש בה חברי כנסת חילוניים ומסורתיים, יש בה חברי כנסת אשכנזים וספרדים - ספרדים בלשון רבים - ויש בה גם בן יקיר אחד, בן העדה הדרוזית. מותר לי לומר בענווה ובצנעה: אשרי הכנסת שמפלגה זו בתוכה.
אסיים בתפילה לבורא עולם שאזכה יחד עם כלל החברים החדשים בכנסת למלא את שליחותי למען החברה והעם בישראל, שלא תצא תקלה מתחת ידינו ונראה את ברכת השם בכל עמלנו. אמן ואמן.
