אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת,
ביום זה שבו אני נושא את נאומי הראשון פה מעל הדוכן, אל"ף, קודם כל המעמד מרגש. לעמוד מהמקום הזה ולראות את הכול זה מרגש מאוד. אבל מעבר לכך, חולפות בראשי תמונות חיי, תמונות שונות ממהלך חיי, תוך כדי התמקדות בתמונות ותחנות שבעצם הותירו עלי חותם משמעותי ובעצם דרכן גם בניתי את עולמי הרוחני קודם כל, ומתוך כך את עולמי המעשי. ועיקרם של הדברים הוא בתורה שאותה למדתי, תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק וקדוש לברכה, רבה הראשון של ארץ ישראל, שהוא זה שבעצם הניח תשתית רוחנית גדולה ומקיפה לחזרת העם לארץ, ואחריו תלמידיו הרבים שמהם אני לומד עד היום.
אומר הנביא ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא יעפו". התחנה הראשונה שלי היא בית ילדותי, שם גדלתי. נולדתי במושב שרשרת שבדרום, מושב של עולים מצפון אפריקה, בעיקר מיהדות תוניס, לאמי פורטונה שתחיה, שהיא שימשה ומשמשת כעיקרו של הבית ונותנת את האיזונים והכוחות לכל בני הבית, ולאבי שמעון, שחינך תלמידים רבים ברחבי הארץ, ולאחר מכן שימש כאיש ציבור וכיהן במשך שנים רבות ושימש במשך שנים רבות כראש המועצה האזורית עזתה, היום שדות נגב.
בבית הזה בעצם הונחו היסודות להבנה שהרוח היא המנוע לכל. לראות את אבי חוזר לאחר יום עבודה ארוך ומפרך, עבודה ציבורית, עבודה גדולה, מקיפה ומייגעת מאוד - זה כבר אמר משה רבינו - לראות אותו חוזר אחרי יום עבודה ארוך ומפרך וקובע עיתים לתורה, ולא משנה אם השעה 22:00 בלילה או 23:00 או 24:00. אין יום שעובר ללא לימוד תורה.
ישנה איזה אמירה עממית, מסחרית משהו, שעוסקת בטעם החיים, אך אני סבור כי אם אין טעם - במקרה שאני מפרש את זה, קרי, אין תורה - חיים למה לי? חיים ללא ערך לא שווים. חיים ללא דרך לא שווים.
התחנה השנייה, תחילת שנות השמונים. אני נער צעיר לימים ומתנהל מאבק גדול לעצירת הנסיגה מסיני. תוך כדי המאבק הזה מתחדדת אצלי ההבנה שהרבה מאוד פעמים ישנם גורמים שונים - ודרך אגב, לאו-דווקא מהתקשורת - שמנסים, במודע או שלא במודע, להשפיע על רוחנו, דעתנו ומתוך כך על אמירותינו, תוך כדי שהם גורמים להתמקד בתמונה אחת, מסוימת מאוד, מתוך הבנה שיצירת התמונה בעצם שמשתקפת כרגע מול עינינו היא חזות הכל ואין בילתה. מתוך נטילת האפשרות או אפילו שלילת האפשרות שלנו למבט רחב יותר, מה היה בעבר, מה הולך להיות אחר כך, מה החזון, מה היעד, לאן אנחנו צועדים?
ואנחנו בדרך כלל נוטים להגיב, הרי ראינו, עינינו ראתה, לא זר. הסיכוי שנגיב נכון וטוב במצב כזה הוא קלוש ביותר כי המבט הזה הוא מבט קטוע, הוא חסר את השורשים של העבר מחד-גיסא, והוא חסר את המבט אל החזון ואל היעד מאידך-גיסא.
אמר כבר פעם, יש איזה אמרה שכנראה מיוחסת לנפוליאון, "רק מי שזוכר את עברו מובטח לו עתידו". הוא אמר את זה ביחס לכוח ההישרדות של העם היהודי כשהוא שמע את הבכיות ביום תשעה באב על חורבן הבית.
התחנה השלישית, כבר לא כנער אלא כבעל משפחה. לאחר שנישאנו והטענו את עצמנו במטען של רוח, יצאנו אשתי ואני לחפש את המקום שבו נבנה את ביתנו. אומר לכם בכנות, עברנו תחנות רבות, אני לא אגזים, אולי 15, לא פחות, עד שמצאנו את מקומנו במקום שבו נוכל לפעול ולהגשים את החיבור עם העם, הארץ והתורה. הגענו לעצמונה, עצמונה ישוב מיוחד במינוי בגוש קטיף שהוא עצמו סיפור בפני עצמו מיוחד במינו. זו התחנה שבעצם מבחינתי עיצבה אצלי ואצל חברי הרבים את כל עולם הרוח והמעשה שלנו. שם בגוש קטיף, שהוא מחד חבל ארץ יפהפה וקסום, אך לא רק מהצד הפיזי, חבל הארץ הזה נבנה על-ידי חברים שגדלו אתי ביחד, באזור נתיבות, שדרות, אופקים, המושבים, שם גדלנו. מתוך האנשים האלה שם צמח גוש-קטיף.
וזה התחיל בעבודת האדמה. חברים, הגענו ליישובים שם, אדמה בתולית, אלפי שנים לא צמח בה כלום, אדמה חולית, נודדת, אבל מתוך אהבה רבה ועמל רב של כולנו, כל החברים שם בגוש קטיף, האדמה החזירה לנו אהבה כפליים וצמחה שם לחקלאות גדולה ומשגשגת ומתקדמת ביותר.
בנוסף לעולם החקלאי שצמח שם בגוש-קטיף, צמח שם עולם נוסף, עולם של תורה וחסד. העולם של תורה וחסד שצמח שם בגוש-קטיף, שהיה מיוחד מכיוון שהוא נשען על שלוש רגליים. מחד-גיסא, הציבור, האנשים שהיו שם במקום. מאידך-גיסא, עבודת האדמה. ודבר שלישי, האזור הגיאוגרפי המדברי. שלושת הדברים גם יחד בנו שם עולם מיוחד של תורה, שלא רק אנו מעידים עליו אלא גם האורחים הרבים שהגיעו לבקר בגוש-קטיף במשך כל 35 שנות קיומו העידו על הדבר הזה.
המרכיב הנוסף בפסיפס הזה שנקרא גוש-קטיף הוא המרכיב האנושי והאנושיות ומתוכם "הערבות ההדדית". בגוש-קטיף, במשך שנים ארוכות ורבות מאוד עברנו התמודדויות וניסיונות קשים ומורכבים ביותר מבחינה ביטחונית, מדינית וגם ציבורית. במהלך כל השנים האלו בנו אצלנו התושבים פנימה את רוחנו, חישלה את רוחנו וחיזקה אותנו במשך כל השנים, עד כדי כך שאני זוכר, לפני מספר שנים נפגשתי עם יהודי שהיום הוא משמש כראש מועצה אזורית בנגב - לא קיבלתי את רשותו אז לא אזכיר את שמו - סיפר לי שבעברו, לפני למעלה מ-15 שנה שימש כיושב-ראש של שני קיבוצים שונים בנגב המערבי, מה שמכונה היום עוטף עזה. ואמר לי, בשני הקיבוצים שבהם אני משמש כיושב-ראש ראיתי תופעה מדאיגה מאוד. כל הזמן נסיגה דמוגרפית, כל הזמן היישובים הולכים ונחלשים. שני הקיבוצים שלו, שהוא שיש בהם כיושב-ראש, שניהם שוכנים לשני צירים מרכזיים שנכנסים לתוך הגוש, אחד אזור קרני והשני מה שנקרא ציר כיסופים. הוא אומר לי, אני בשעת לילה מאוחרת ואני שומע תנועה סואנת על הכביש בשני המקומות. הוא אומר, אז התחדדה אצלי ההבנה ואמרתי לעצמי, הרי לכאורה המצב הביטחוני בגוש קטיף הוא חמור שבעתיים מהקיבוצים שבהם אני מטפל. המצב החברתי, מן הסתם גם הוא לא פשוט. המצב הציבורי לא פשוט. ובכל זאת אני רואה תנועה סואנת כל הזמן. הוא אומר, אז הבנתי שכדי לבנות קהילה יש חשיבות רבה מאוד להשקעה ברוח או בערך.
במסגרת המאבק בגוש-קטיף השתמשנו באמרה כל הזמן "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". כי כולנו יודעים היום, שכל מי שהולך בדרך קצרה אכן מגיע מהר מאוד אל האופק, אל היעד, אבל זהו, שם הוא נמצא, בזה זה נגמר. אך מי שהולך בדרך ארוכה, נכון, הדרך היא מאוד קשה, מורכבת, אבל גם היעדים הם רחוקים. יעד שמשיגים אותו במהרה, לא בטוח ששמו יעד.
הרמח"ל, שהיה מגדולי המחשבה והמוסר של העולם היהודי - ודרך אגב, נפטר בגיל צעיר מאוד לימים אך התנובה שלו הייתה רבה ביותר - גדל בעיקר באיטליה, בהולנד והשמועות אומרות שנקבר בסוף בטבריה. כולם מכירים את הספר שלו "מסילת ישרים", אך יש ספר נוסף, ספר שנקרא "דעת תבונות". ואני מצטט מתוך ספרו של הרמח"ל ב"דעת תבונות": "ואמנם יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם חס ושלום, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבה, הרי הוא מחדש טובה לעולמו ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו אלא שהוא מסתיר עצמו הסתר גדול מאוד ואז נמצא העולם כמו עזוב ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם".
התחנה הרביעית בעצם מורכבת מפסיפס גדול מאוד של תמונות, שהוא בעצם מקיף את התמונות של המאבק שלנו בגוש-קטיף, המאבק בתוכנית הגירוש מהגוש, שנמשכה על פני שנה וחצי. אני באופן אישי, זו שנה וחצי שבהן לא ידעתי יום ולא ידעתי לילה, בעצם נפרדתי מהבית וחייתי יותר בחוץ. ובמשך אותה שנה וחצי, כמשפחה, כפרט, כקהילות, כחברים, התגייסנו כולנו למאבק בכל הדרכים הלגיטימיות.
שנה וחצי שבתוכן ידענו הרבה עליות ומורדות. שנה וחצי שהטביעו חותם על כל אחד ואחד מאתנו, אנשי הגוש עד עצם היום הזה, וכנראה עד החיים - עד קיצם. בתוך אותן שנה וחצי גילינו בתוכנו כוחות ותעצומות נפש שלא ידענו על קיומם. עמדנו באתגרים והתמודדויות קשים שבעתיים מההתמודדויות הביטחוניות שעמדנו בהן לפני כן.
לצערי, לאחר שנה וחצי של מאבק ארוך הוחרב הגוש ולא נותר פיזית דבר מגוש-קטיף. ומשם בעצם מתחילות התמונות של הימים שאחרי. אנחנו כקהילה הלכנו לפתרון אחר - הלכנו לאוהלים, שם התחלנו, מהרצפה. אפשר לומר "מהמזרנים של יחיאל זוהר", ראש העיר של נתיבות. שם התחלנו לאט-לאט בעצם להתרומם ולבנות ולשקם את הקהילה מחדש. שם חיינו במשך שמונה חודשים; עברנו שם את החורף הקשה; נולדו שם ילדים; חיתנו שם ילדים. הייתה שם אווירה מאוד מיוחדת וייחודית ביותר, אווירה של מתח גדול מאוד, מתח רוחני גדול מאוד.
תוך כדי הימים שחיינו שם נשאלנו מיידית - יומיים או שלושה ימים לאחר שהגענו לשם - לאן פנינו מועדות? לפגישה ראשונית עם
אילן כהן, ששימש אז כמנכ"ל ראש הממשלה. לנו זה היה מפגש ראשון איתו. אמרנו לו: אילן, מבחינתנו, אנחנו מחפשים מקום שהוא אתגר מבחינה לאומית; שהממשלה מכריזה עליו כאתגר מבחינה לאומית; מקום שאפשר ליישב בו מקסימום משפחות מגוש-קטיף במינימום זמן. מתוך כך נולדה בסופו של דבר תוכנית שנקראת היום: "מזרח לכיש", שהקיבוץ שלי, שומריה, נמצא בשיפולי המקום ההוא. קיבוץ שומריה, קיבוץ קטנטן, אחרון הקיבוצים של תנועת השומר הצעיר, שאנחנו נכנסנו בנעליהם, על חובותיהם ועל זכויותיהם.
אני זוכר את המפגשים הראשונים עם ראש המועצה דאז. אמר לי ראש המועצה במפגש השני או השלישי: תשמע, זבולון, לא שייך. אתם לא יכולים להיות בתוך המועצה האזורית שלנו, בני שמעון, מועצה אזורית של קיבוצים, השומר הצעיר, אתם
מתנחלים, חרדלי"ם - החיבור הזה ביחד עלול להיות תמהיל מאוד מסוכן. אמרתי לו: תקשיב טוב, אני אומנם צעיר ממך לימים בהרבה, אבל אני אומר לך שתי תשובות: יש אימרה אחת של חז"ל שאומרת, שיש לפעמים מציאות בחיים, שצריך לקדש את המציאות של שב ואל תעשה - עדיף, אבל אמרתי לו: יש תשובה נוספת, לדעתי: אני מאמין שבמכלול החיים בינינו, המשותף בינינו בערך מהווה 95%, על 5% אנחנו לא מסכימים. אני מציע שב-30 שנים הקרובות אנחנו ביחד, כהחלטה, נעסוק ב-95% המשותפים בינינו. את 5% הנותרים נשאיר לאחרי 30 שנה, אם ייוותר מהם עוד משהו.
מתוך כך נחשפנו לעולם חדש, לקשר עם התנועה הקיבוצית. לקיבוצי השומר הצעיר יש עבר מפואר מאוד בהתיישבות ברחבי הארץ כולה ובנגב בפרט, ונוצרו קשרים מאוד מעניינים. אני באופן אישי שימשתי עד לפני שבועות מספר כמנהל הקהילה של אחד הקיבוצים שם בנגב. נוצרו שם ממשקים וחברויות מאוד-מאוד ייחודיות גם לצד ויכוחים לא מעטים, אבל מצד שני בוודאי חברויות מיוחדות במינן. שיחה היום בינינו לבין החברים בקיבוצים מסביב לא מסתיימת בתוך חמש דקות, גם לא בתוך שלוש שעות, הרבה-הרבה יותר. אני מזמין אתכם הערב. הערב יש ערב תרבות משותף. אפשר לבוא ולראות.
אם יורשה לי לסיכום, אני חושב שכאן בארץ, במיוחד היום - כשאני אומר "במיוחד היום" הכוונה היא - במיוחד עם תקומת עם ישראל בארצו, צפה ועולה שאלה מאוד מרכזית של התמודדות בין שלושה כוחות מרכזיים: האנושיות מחד-גיסא, הקודש מאידך-גיסא והלאומיות באמצע. בדרך כלל כל אחד מנסה למשוך את השמיכה לכיוונו, כי כל אחד בטוח שהאמת כולה שלו. אמרה פה מקודם שלי: כשאומרים "אנחנו", הכוונה כל אחד "אנחנו".
אני סבור, כך למדנו אצל הרב קוק לפחות, שהיכולת שלנו להתקיים פה כעם בנויה על כך שנשכיל ליצור בתוך המארג הזה של אותם שלושת כוחות - שהם חשובים, כי אחד ללא השני, אנחנו לא רלוונטיים, רק שלושתם ביחד מתוך איזונים עדינים, שמחייבים מאמץ ועבודה של כל אחד ואחד מאתנו - הם יתנו לנו את האפשרות בעצם לבנות ולהיבנות ולפתח את הארץ.
אני תפילה שנשכיל כאן בבית הזה, שעיני כל ישראל נשואות אליו, למצוא את הדרך לבניית השילוב הטוב והנכון בין שלושת הכוחות הללו, מתוך
כבוד לאחר ולשונה. תודה רבה.
