אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש,
הפנמנו את דבריך שיש לנו עוד ארבע שנים - אם כי אנחנו עוד חלוקים קצת על התקופה הזו - לדבר את עצמנו לדעת פה, אז נשתדל אפוא להיות קצרים וחגיגיים. אני גם מלא תקווה שהאנרגיה הטובה השופעת מעושר החיבוקים כאן ועכשיו תהיה באמת מנת חלקו של הבית הזה באמת ובתמים.
אני מקדיש את המילים הראשונות האלה במקום החשוב הזה להורי, זכרם לברכה, שבימים ההם עדיין הביטו במשכן הזה וביושביו בחרדת קודש, כמשכן ולא בניין. הם לא זכו לחלום, אפילו לא לחלום, שאהיה לימים חלק ממנו. הם היו ילידי הארץ הזו, בעיר של מקבילתנו מפעם, הסנהדרין, העיר טבריה, עיר הולדתי. דור רביעי, חמישי, יש גם שביעי, אבל ניקח את הממוצע, אני, שחלק מאבותיו ואימהותיו הגיעו מאוקראינה, ממצרים ומאפגניסטן.
אבי יעקב, זיכרונו לברכה, שבדוחק הכרתיו, נפטר לאחר שזכה לראות רק שמונה משנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. אמי בלהה, זיכרונה לברכה, נותרה מטופלת ומגדלת בעזות רוח ולתפארת שמונה ילדים, שהגדול היה אחרי צבא והקטן בן שלוש. אלה היו שנים שהדוחק והמצוקה היו גם מנת חלקה של המדינה הקמה על רגליה, עסוקה עם המעט שהיה בידה כדי לקומם את ביטחונה וצמיחתה של החברה הישראלית. באותם ימים נאלצנו, אחי, אחיותי ואני, לפלס את דרכנו הטובה והתורמת. לא היו לנו טענות אז, כי היה לנו אמון מלא במדינה ובאחריותה עלינו, במוביליה, בהנהגתה. היינו שותפים מלאים למחסורם.
דרך ארוכה מאוד עשינו מאותם ימים. המדינה התפתחה בעוצמתה היוצרת והיצירתית בכל תחום - בכלכלה, בביטחון, בתרבות - וצברה עושר בכל היבט, בדרך שאין לה אח ורע בהיסטוריה של תקומת מדינות בזמן המודרני. והנה, בעשור וחצי האחרונים הלכה המדינה והתפשטה מאחריותה, הפריטה אותה עד לכמעט עירום מלא, על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה, בכל היבט. מי שסבר שהכלכלה צריכה להיות חופשית - "חופשית" במירכאות - לטובת האזרח, מסר בו-זמנית את העושר ואת נכסיה האסטרטגיים של הארץ הזו בידי מעטים, חלקם זרים ומנוכרים לדרכי הארץ, אזרחיה וטובתם. כך יצא שמהכלכלה החופשית נותרנו בני ערובה לכלכלת רווח ובצע של מעטים. "מדינת כל עמותותיה" נהיינו. אלפי עמותות וארגונים לא ממשלתיים הפכו לעובדי קבלן של ממשלות ישראל האחרונות. לפתחן ולפתחו של האזרח גלגלו את האחריות על גורלו, האחריות שננטשה על-ידי המדינה.
למדתי מהבית שבו גדלתי שבית זה לא קירות שמקיפים אותך ולא גודל החלל שבו אתה חי. בית זה מקום שבו אתה מרגיש שאוהבים אותך ומגינים עליך, מעניקים לך באופן שווה, בין אם אתה חזק ובין אם אתה חלש. לא נוטשים אותך כשאתה נותר מאחור. בית זה מקום שרואים אותך בלי הבדל דת, מין וגזע, ואינך שקוף. בית זה מקום שבו אתה מרגיש מיוחד ושייך. זה מקום שבו נוצרים הערכים שלך כאדם. בבית כזה צריך שייעשה צדק, גם חברתי, שצריך להילחם ולתבוע אותו.
שמנו במשך עשורים בראש מעיינינו את האיום הקיומי, שכחנו בדרך את איכות הקיום שלנו. איכות הקיום, שבלעדיה ילך ויהיה קשה יותר ויותר לשאת כל "איך" פה, כשאין "מה" שלמענו נחיה, אולי גם נמות. מאות אלפים מאיתנו כבר לא פה בבית, מאות אלפים כאן בבית נדגמו לאחרונה מטילים ספק ב"למה" נשארים פה. זה צריך להדיר שינה. מאות אלפים שהרגישו שקופים יצאו לרחובות, צועקים בתוך הבית. הנה, אנחנו על ספן של גזירות חדשות עכשיו, כולן הכנסת יד לכיס האזרח המדולדל ולא למי שאצלו מונח העושר. לכל אלה צריך להחזיר את הבית. הקולות האלה חייבים להישמע.
30 שנה שירתי במשטרת ישראל, בחזית הפנים שלנו, במה שאני קורא החצר האחורית של החברה הישראלית, של תרבות השלטון שהתכערה משהו במקומותינו. הייתי עד לתהליך המסחרר שבו התפתחה החצר הזו, על תופעותיה המכוערות, האלימות והמשחיתות, שמסכנות את יציבות החברה והמשטר - שלא נטעה לרגע - ואין משגיח ואין עוצר. מערכת האכיפה, אין לה סיכוי לנצח אותן לבד. רק הממשל והפוליטיקה שייאבקו בהן בכל כוחם יכולים להביא שינוי. אבד לנו משהו בדרך, בחינוך הערכי, בסולידריות, בראיית טובת הציבור והכלל.
אני מאמין שמרביתנו כאן אינם רוצים שהנוער שלנו ימשיך לגדול בתוך תרבות אלימה, מושחתת ורודפת בצע. לא פלא שאת תרבות החיים הנחוצה - וסליחה שאני אומר את זה כאן - תרבות החיים הנחוצה, הנורמטיבית, החסרה במקומותינו, מחליף בולמוס החקיקה שאין לו אח ורע במשכן הזה. לנו כנבחרי ציבור תפקיד חשוב מאין כמותו, ולו לפחות בדוגמה האישית, בצניעות, בשיח, בהתנהגות, להחזיר משהו מהתרבות האחרת, שלא נדרשת לה חקיקה.
קחו לדוגמה את האמירה - ואני בכוונה מביא את זה כאן - של חבר כנסת יאיר שמיר שאיש ציבור שמעל צריך לפרוש מהחיים הפוליטיים. לאמירות ולמילים האלה יש כוח. אם כל הבית הזה ושוכניו יאמינו בזה וידברו ככה, אולי נחזיר את הבושה והאחריות הציבורית שאבדו לנבחרינו. גם במקום שהחוק היבש מתיר, יש מעשים שלא ייעשו ציבורית גם אם אין להם קצה משפטי.
אני נולדתי לתוך ערכיה המכוננים של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, ערכים שאבותינו המכוננים הנציחו במגילת העצמאות. אני סברתי וסבור שהם אמורים להיות בסיס משותף שחוצה את המחנות הפוליטיים; ערכים שנדרשים במדינה חופשית ומתוקנת שחרתה על דגלה את ערכי החירות, השוויון, ואת שלטון החוק על מרכיביו, ואת חוקיות פעולות השלטון וניקיונו מרבב והשלטה שוויונית וראויה של החוק.
חשוב לא פחות מאלה - זה מעוגן גם שם - זה ערך החתירה לשלום. כבר אז סברו המכוננים שלנו שאלה ערכים שהם צריכים להיות ערכי יסוד למדינה נאורה ומאירה, שלמרות האיומים על הקיום שלה אסור שהיא תהא נצורה ומצורעת בשל כך. חבל שהערכים האלה מיטשטשים ממול עינינו ודווקא מכאן לפעמים יצאו קולות מטרידים שמנסים לקעקע את האיזון הכול-כך עדין שמכוננינו וחלק ממנהיגינו השכילו לשמור מכל משמר בחברה כל כך מורכבת ומקוטבת כמו שלנו.
מול הקולות האלה עלינו לשמור מכל משמר על קו הביצור האחרון, מעוזי שמירת ערכי הדמוקרטיה השברירית שלנו: שלטון החוק, מערכת האכיפה ומערכת המשפט ובית המשפט העליון בראשה. נכס החתירה לשלום והשגתו הוא ציווי עליון, שצריך שנחתור אליו בכל מאודנו. עלינו לפתור את הסכסוך עם העם הפלשתיני בכל דרך, הגזרה הזו שואבת מהחברה הישראלית מחיר כלכלי וחברתי כבד ויקר. עלינו להיפרד מהם גם אם נצטרך להכריח אותם לדבר איתנו ולהקים את מדינתם שלהם. את הסוגיה הזאת צריך לחתוך כמו קשר גורדי. אסור לנו להניח לדורות הבאים - טישיו. סליחה, מדברים על שלום מייד מתחילים להיות מנוזלים פה, בבניין הזה. כנראה יש פה איזה אלרגיה מובנית. אני מניח. נחזור לנאומנו הכתוב.
עלינו להיפרד מהם גם אם נצטרך להכריח אותם לדבר אתנו ולהקים את מדינתם שלהם. את הסוגיה הזאת צריך לחתוך כמו קשר גורדי. אסור לנו להניח לדורות הבאים להמשיך לדמם את הפצע הזה, שמשפיע יותר מכל דבר אחד על היותנו פה. יש סתירה איומה בדיבור הזה על מדינה יהודית ובו-זמנית נעשה הכול להשאיר את המצב על-כנו ולגרום לו להיות בלתי הפיך, ככה להותיר אותנו שותפים לחייהם של מיליוני פלשתינים. במגמה הזאת צריך להיאבק בכל כוח.
ואללה עמיתי, אני מביט על פניה המתחדשות של הכנסת. יש כאן תקווה גדולה שהחלפת מחזור הדם, שלעתים היה לא כל כך בריא, ברעננות הנקייה והערכית, תביא לטוב.
אני לא יודע איזו ממשלה תקום. היא כבר מתחילה להתקומם, אני כבר רואה - אני לא יודע איפה אתה נמצא בפאזה הזאת. אתה יושב פה בנחת, אני לא יודע אם להיות מוטרד מזה או לא. אבל אנחנו, גם אם לא נהיה שם - אבל אם הממשלה שתקום, ולא חשוב איזה - תהיה קשובה לקולות אזרחי הבית הזה שדיברתי עליו קודם ותעשה תיקון גדול, נהיה שם גם מנגד תומכים ומייחלים גם כאזרחים שתצליח. אבל אם לא, אנחנו נהיה שם, חריפים וקשים, לפקח, לבקר ולצעוק את הצעקות של אלה - בתוך הבית - שצעקו אותן בשנה החולפת.
אני רוצה להודות למשפחתי, שזכתה לשנים מעטות של נחת, בעיקר על הוויתור המחודש והתמיכה, על ששלחו אותי שוב לשליחות ציבורית. אני רוצה להודות לרעייתי שרית, לילדי מורן, עמית ודביר - תאומים, תאיר, והקטנטונת טוהר.
אסיים כמנהג המקום, אדוני היושב-ראש, בחוכמת המוסר והחוכמה היהודית מפרקי אבות: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". תודה רבה.
