נכבדי יושב-ראש הכנסת, במובנים רבים יש לי גם הכבוד לומר מורי ורבי חבר הכנסת פואד בן-אליעזר, חברות וחברי כנסת נכבדה, חברותי וחברי,
על שלושה דברים העולם עומד, ועל שלושה טעמים ובשל שלוש סיבות עיקריות אני נכנסתי לפוליטיקה ולחיים הציבוריים, ולמען שלושתם אני מתכוון לפעול כאן בשליחותי בכנסת. אני אספר לכם על שלוש הסיבות האלה, ולאחר מכן ארד מהדוכן. מבטיח.
סיבה ראשונה היא שוויון חברתי, אבל לא סתם כססמה ולא כמשהו רחב, אלא בעיקר בהיבט של השוויון בין פריפריה למרכז. ואיך הגעתי לזה? אני אספר לכם. אתם יודעים, החיים שלי זימנו לי באמת ילדות מופלאה ומעניינת, רובה בצפת, לצד ארבעה אחים ואחות אחת, לשני הורים מדהימים, אמי טובה ואבי מימון. מחנכים שניהם, מורים. מסכנים, לא משתלם להיות מורה היום. אבל תאמינו או לא, אף שהורי היו מחנכים, ב-12 שנות לימוד עברתי תשעה מוסדות חינוך ובתי-ספר שונים ומגוונים, בהם גם כמה פנימיות. למעשה אני שיאן הארץ. אם שי פירון יהיה שר החינוך - אני אגלה לך, אני שיאן הארץ במספר מוסדות חינוך פר 12 שנות לימוד. תשעה. ומוסדות החינוך האלה היו מגוונים, שונים האחד מהשני, מקצה לקצה. הם עברו מפנימיית נהלל החילונית, שם חלבתי פרות ורעיתי צאן, ועל ללימודי ב"חדר" או ב"חיידר" בבית-ספר האר"י הקדוש בצפת, שם קיבלתי חינוך תורני כהלכתו ושם גם חטפתי מכות על האצבעות עם סרגל ברזל גדול כשהפרעתי למורה או למלמד. עברתי מבית-ספר שהבוקר שלו נפתח בתפילת "מודה אני לפניך
מלך חי וקיים" ועד בית-ספר שיום הלימוד שלו נסגר בשירה בציבור של שירי ארץ-ישראל היפה והעובדת, ואפילו שירי הפלמ"ח. כיף אמיתי, תענוג אמיתי, מלא חברים, מלא חוויות, מלא תמונות מחזור. אבל באחת הפנימיות שבהן למדתי, מכללת "בזק" בירושלים, שבזכותה התאהבתי בעיר הזאת ועברתי אליה מצפת, היו ילדים מכל רחבי הארץ, ובסופי-שבוע היינו לנים אחד אצל השני. הם היו באים ומתארחים אצלי, בבית הורי בצפת, שם נולדתי וגדלתי, ואני הייתי מתארח אצלם, בבתים שלהם בתל אביב, גבעתיים, כפר-סבא. ולאט-לאט, ביקור אחר ביקור, הבנתי שיש להם שם במרכז דברים שאין לי כאן בצפת. גיליתי מה זה תיאטרון ומה זה קולנוע, נשבע לכם. גיליתי מה זה מתנ"ס עם יותר מחוג כדורגל, חוג כדורסל וחוג ציור. אצלנו מי שלא היה בכדורגל היה בכדורסל, מי שלא בכדורסל בחוג ציור. היה לנו גם חוג ג'ודו, אבל מה לעשות, גם החליפה קצת הייתה יקרה לרכוש, וגם הלכנו מספיק מכות בשכונה, לא רצינו גם לשלם על זה. אלו החוגים שהיו לנו. וכשהייתי אצל חברי במרכז גיליתי חוגים חדשים, אפילו גיליתי מילים חדשות שלא היו מוכרות לי: מקרמה, קפואירה, טאי-צ'י. לא רק שלא ידעתי שיש חוגים כאלה, לא ידעתי שיש מילים כאלו עד שיצאתי מצפת. חוג שפות, חוג מדע וחלל, חוג רפואה לנוער. ילדים בני 14 במתנ"ס בכפר-סבא לומדים רפואה לנוער. יפה. גיליתי גם שלאחות של חבר שלי מהפנימייה, שהיא למדה בכפר-סבא, יש 20 תלמידים בכיתה, ולי היו 40 תלמידים בכיתה. גיליתי שהרחובות שלהם במרכז נאים יותר ומוארים יותר, הכבישים סלולים יותר, שיש דבר כזה תרבות פנאי ושתרבות פנאי זה לא רק לפצח גרעינים על המעקה בשכונה, לשחק בפורפרות וגוגואים.
גיליתי שיש להם גנים ציבוריים יפים ופארקים, ובקיצור - שהדשא של השכן במרכז ירוק יותר משלנו בפריפריה, ושאלתי את עצמי למה. ועשיתי משוואה מתמטית בראש: מדינה כזאת קטנה, 600 קילומטרים מלמעלה עד למטה, פלוס המוח היהודי המפורסם, שהמציא כמעט כל דבר בעולם הזה - לא יכול להיות שווה מדינה שבה אם אתה נולד בצפון או בדרום, בכפר או בעיר, אם אתה יהודי או ערבי או עולה מאתיופיה או אוקראינה - לא יכול להיות שתקבל פחות או יותר את אותם תנאים בסיסיים כדי להתחיל את החיים שלך? ברור שיכול להיות. חייב להיות. אנחנו לא ארצות-הברית או סין - מיליוני דונם, מאות מיליוני תושבים. 60 קילומטרים, פלוס המוח היהודי - יכול וצריך להיות שווה - שוויון בכל רחבי הארץ. זה באמת הטריף אותי. שאלתי את אבא שלי, מימון, איך משנים? אמר לי, דרך החיים הציבוריים. אמר ועשה. אגב, עבר מהיותו מורה ללהיות איש ציבור בצפת - ממנו ינקתי את זה. אז המטרה הראשונה שלשמה נכנסתי לחיים הפוליטיים היא השוואת הפריפריה למרכז עד כמה שאפשר; היא מתן תנאי חיים בסיסיים ושווים - עד כמה שאפשר - לילד שנולד בצפת או בקריית-שמונה או באופקים - כמו אשתי, המוכשרת והמוצלחת ממני בכל היבט אפשרי - לתנאים שיש לילד שנולד בגבעתיים או ברמת-גן או בכפר-סבא. רק הבסיס, לפחות הבסיס. זה אפשרי, זה בידינו - הכול עניין של סדרי עדיפויות: סדרי עדיפויות תקציביים, סדרי עדיפויות מוסריים; אמות מידה אחרות, אכפתיות וסולידריות - מילה ששכחנו ושלי קצת הזכירה לנו בקמפיין האחרון. זה בידינו, ואני מאחל לנו שככנסת נשכיל לשנות בתחום החשוב הזה, של השוואת הפריפריה ושכונות המצוקה למרכז הארץ. אגב, אני עומד בראש שדולה שעוסקת בנושא הזה, ואני מזמין את כולכם להצטרף.
סיבה שנייה שלשמה נכנסתי לחיים הציבוריים היא שלום הבית שלנו פה בתוכנו, בתוך החברה הישראלית; בין החלקים השונים שמרכיבים את הבית היהודי הזה שלנו, ולא רק היהודי. ולמה אני אומר את זה? תראו, לפני כמה שנים נפלה בחלקי הזכות הגדולה לנהל פרויקט מדהים, שנקרא "מסע יהודי-ישראלי". לקחתי 30 מנהיגות ומנהיגים מכל קצוות החברה הישראלית: דתיים לאומיים, חרדים, חילונים,
מתנחלים, שמאלנים, ימנים, נשים וגברים. סגרתי אותם בוואקום לשלושה מפגשים של שלושה ימים כל אחד, ואמרתי להם, בלי פייסבוק, בלי טלפון - בואו נדבר. היה כיף, אבל מה גיליתי בסוף ההליך? אוי געוואלד, כמו שהיה אומר סבי הפולני ז"ל - גיליתי כמה מסוכנת ואיומה התהום הפעורה בינינו פה בתוך החברה הישראלית. זה הפחיד אותי יותר מהכול. זה הפחיד אותי יותר מהפצצה האירנית, זה הפחיד אותי יותר מה"חמאס", זה הפחיד אותי יותר מהמינוי של צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקני. זה הפחיד אותי אפילו יותר ממסיבת העיתונאים המשותפת, אתמול, של ציפי וביבי.
יותר מהכול הפחידו אותי הפער והקרע שיש לנו בתוך החברה הזאת: חילונים שונאים חרדים, חרדים שונאים חילונים, שמאלנים שונאים מתנחלים, ומנהיגים ימנים לוחשים לרבנים שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. מה? מה קרה לנו? מה קרה לעם הסגולה הזה? לשנוא חרדים? באמת? הלוא על שום שהיו יהודים חרדים נשלחו סבי יעקב קוטובסקי זכרו לברכה וכל משפחתו למחנות ההשמדה ולתאי הגזים באושוויץ. הרי הדתיים והחרדים הם אלה שבשם כולנו, מה לעשות, לפעמים שומרים על הניצוץ שלנו עם הדת, עם תורת ישראל, עם אבינו שבשמים. החרדים גם מנצלים את זה לפעמים יותר מדי, ואנחנו נדבר על זה בהזדמנות אחרת - אבל לשנוא חרדים?
לשנוא חילונים? הלוא על ערש הציונות החילונית והרבה בזכותה אנחנו הקמנו את המפעל - את המדינה הציונית החזקה והמשגשגת הזאת. הציונות החילונית היא זאת שבנתה את הארץ הזאת והשיגה לה את ההישגים החשובים כל כך.
גזענות כלפי אתיופים? האם יש כאן מישהו שהוא יהודי או ציוני מספיק שהוא עלה ארצה רק כדי לנשק את אדמת הקודש? האם ככה מנשקת אותו אדמת הקודש בחזרה? גזענות כלפי אתיופים? תאמינו לי, יש לי אחיינית אתיופית, קוראים לה אור, בדקתי אותה מכל הבחינות, וואללה, אותו דבר כמונו בול, רק הרבה יותר יפה וחכמה.
לשנוא שמאלנים? אופנה. הלוא לעיתים השמאל בארץ הזאת נותר כמעט היחיד שמזכיר לנו את המחויבות לשלום, לערכים הומניים של שוויון, של צדק חברתי ושל דמוקרטיה.
לשנוא מתנחלים? באמת? הלוא אנחנו מהבית הזה שלחנו אותם להתיישב על אדמת אבותינו בעזה, ביהודה ובשומרון; שלחנו אותם להיות העמוד שלפני המחנה, החלוצים שמפריחים שם את השממה. המתנחלים הם ציונים ופטריוטים גדולים, שהרבה מאתנו יכולים ללמוד מהם הרבה דברים. אבל אל נא נתבלבל, ידידינו. אחרי שהחמאתי למתנחלים אני גם אומַר להם שכמו שמהבית הזה שלחנו אותם להפריח שם את השממה, יכול להיות שמהבית הזה כדאי - ונוכל - שנאמר להם יום אחד: שובו אל תוך הארץ וגבולותיה החדשים כפי שייקבעו בהסכם שלום או בהסדר עם אויבינו, כי כעת אנחנו חושבים שזה הדבר הנכון לחיזוק עמנו ולהבטחת עתידו. נאמר להם: שובו לגבולותינו, כי חיי אדם וחיי הנצח של המדינה הציונית האהובה שלנו יותר חשובים לנו מבעלות בטאבו ומהחלום - שיש גם לי - על ארץ-ישראל השלמה ועל חיים בין שתי גדותיו של הירדן. אז את כל זה אולי אומר למתנחלים, אבל עד אז וגם אחר כך בוודאי שלא אשנא אותם. לא אסכים לשנוא אף אחד. לכולם יש ייחודיות ותרומה שונה לפסיפס המיוחד והמדהים הזה שמרכיב את העם הקסום הזה, עם ישראל.
אני לא אשנא, כי כולם שייכים לעם הזה שלי - לעם שלי; לעם אשר שרד רדיפות ופוגרומים וביזה; לעם שלי, אשר נשלח למחנות ההשמדה ולתאי הגזים רק כי הוא שייך לעם שלי. עם סגולה לא יכול להרשות לעצמו לשנוא אנשים בתוכו ולשנוא אנשים שגרים בתוכו. והאמינו לי, ארבע שנים של כהונה במועצת העיר ירושלים - שאותה סיימתי לא מזמן - שמורכבת מכל סוגי היהודים, הנוצרים והמוסלמים, לימדו אותי שכדאי ואפשר לחיות במדינה הזאת ובעיר הזאת אחד עם השני ולא אחד נגד השני. כך רובנו הורגלנו לחשוב. נכבדי חבר הכנסת לפיד, קשה להפנים את זה, אבל אפשר לחיות יחד. זה לא קל, זה לא כיף, לפעמים צריך לוותר, וזה לא כיף לוותר, אבל אפשר וכדאי. בסוף זה אפילו משתלם, ואנחנו יהודים, מה לעשות, אנחנו צריכים שזה ישתלם לנו בסוף. במקרה הזה, של לחיות יחד, נכונה שבעתיים האמרה שאם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד לצד השני.
הסיבה השלישית והאחרונה שבגללה נכנסתי לחיים הציבוריים היא קידום ערך השלום ופתרון הסכסוך בינינו לבין העולם הערבי. חבר'ה, כבר שכחנו שהשלום הוא שאיפה של כולנו כמדינה וכעם. שכחנו. שכחנו שזה חלום שהיה לכולנו, ולא - תרשו לי לא ליפול מהמפגן מלא האמון, התקווה והאחדות שהיה אתמול במסיבת העיתונאים של נתניהו ולבני. עוד לא קניתי כלוב מלא יונים צחורות כדי להפריח בגלל האחדות הזאת ומהמילים "נאום בר-אילן" של נתניהו. אם יצליחו להפריח יונה בכאילו, אני בטוח שבסוף היא, סליחה על הביטוי, תחרבן לנו על הראש, אבל אומרים שזה מביא מזל, ובאמת נצטרך הרבה מזל כדי ששני אלה יביאו לנו שלום.
חבר'ה, שלום זה לא מילה בקמפיין; שלום זה חלום שעדיין יש לרוב העם הזה, ולא רק תפילה וחלום בשיר של עוזי חיטמן. שכחנו שאנחנו מתפללים לשלום בכל יום - שלוש פעמים בתפילותינו; שכחנו - אף אחד כבר לא מדבר על זה, אף אחד כבר לא מקמפיין את זה, אף אחד כבר לא שואף לזה. כולה נרצח לנו ראש
ממשלה על זה. והכי עצוב הוא שאפילו מנהיגים חדשים שצומחים פה, אלה ה-כביכול מתקדמים, צעירים, נאורים, הייטקיסטים, כבר לא מאמינים שזה אפשרי. הם חושבים שהשלום מסוכן לקיומנו.
נפתלי בנט, למשל, שהוא חבר כנסת שאני מאוד מעריך מהרבה בחינות. תשמעו סיפור - אני חייב לספר לכם על הרומן שלי עם נפתלי בנט ועל הפספוס של בנט. אני לקחתי על עצמי משימה בבחירות האחרונות - אמרתי, אני משכנע את כל בני-הדודים ובנות-הדודות שלי להצביע למפלגת העבודה. זאת תרומתי המשפחתית. על הדודים המבוגרים יותר כבר ויתרתי - לכו תשכנעו מרוקאית בת 70 להצביע למפלגת העבודה. לא פשוט. ניסיתי, אגב, פעם. לא פשוט. יש לי אבא מרוקאי ואימא חצי פולנייה חצי אנגלייה. אני אנגלו-מרוקאי או "ערס מנומס", כפי שהיו קוראים לי החבר'ה בתשעה בתי-הספר והפנימיות שסיפרתי לכם עליהם. המשפחה מצד אמי, כרגיל בבתי-האשכנזים, קטנה ומצומקת: שני בני-דודים וכלב או חתול לבחירה לכל אחד משני האחים של אמי - אח ואחות. מהצד של אבי אין כלבים וחתולים, אין דגי זהב, אבל יש הרבה ילדים, ברוך השם - ילדים זה שמחה; יקר לגדל ילד, אבל זה שמחה.
בקיצור, בצד של אבי אחרי 50 בני-דודות ובני-דודים - כבר הפסקתי לספור, כבר יש בני בני-דודים, נינים לסבתי שמחה, עליה השלום, שיכולים גם הם להצביע. החלטתי לשכנע את כולם להצביע למפלגת העבודה בראשות של
שלי יחימוביץ'. אני חייב לציין שבצד האנגלי-פולני של אמי זה היה קל - הצלחתי לשכנע את כל ארבעת בני-דודי להצביע למפלגת העבודה. הם היו ממושמעים - חולה על האשכנזים. בצד של אבי, הצד המזרחי, היה קצת יותר קשה, אני מודה, אבל תתפלאו - הצלחתי לשכנע בסוף את כולם, חוץ משני בני-דודים סוררים וחצופים שמתגוררים במושב בצפון. לא הסכימו, אמרו, אנחנו נצביע נפתלי בנט. אחרי שעות של ויכוחים, אידיאולוגיה, שכנועים ושטחים ושוויון בנטל ושתי גדות לירדן וטייקונים וגירעון של 40 מיליארד - נמאס לי. אמרתי להם, חלאס, תצביעו למפלגת העבודה כי אני מבקש - אנחנו משפחה, אני בן-דוד שלכם.
גם פה לא התבלבלו שני הסוררים ואמרו לי: תירגע, אתה בן-דוד - בנט זה אח. הרמתי ידיים. בנט זה אח - אח. ויתרתי על שניהם. החלטתי ללכת ולחקור את מצעו של בנט. ואללה, מזדהה עם חלקים גדולים ממנו. אני מזדהה הזדהות אין-קץ עם ההטפה לאהבת הארץ, עם אהבת הצבא שלנו, עם אהבת המסורת והמורשת, עם אהבת התנ"ך, עם ערכי המשפחה, שכולנו אחים ואחיות. כן, אני מזדהה עם זה לגמרי. כל הערכים האלה, אגב - אל תתבלבלו - הם לא נחלתו של הימין הלאומי; הם גם נחלתנו בשמאל ובמרכז-שמאל שאליו אני שייך. אני מזדהה עם סיפור הקידוש בשבת, שהיה כמעט כל הקמפיין של בנט. כל חיי וילדותי עשיתי קידוש בשבת בבית הורי. בני בן השנתיים וחצי הראל, שקרוי על שם ירושלים ועל שם חטיבת ירושלים "הראל", ששחררה את ירושלים, בגיל שנתיים וחצי כבר מדקלם את הקידוש ואת "בואכם לשלום מלאכי השרת". בנט, אם אתה אח שלי, תבוא לארוחת שישי אצלי ותראה בעצמך.
אני אפילו בעד לימודי תורה, אולי גם גמרא, כמו שאמר השיר של "הבררה הטבעית", לצד לימודי ליבה של חילונים. אני נהניתי מאוד ללמוד תורה וגמרא כשהייתי ילד, וזה גם תרם לי המון בחיים. מומלץ בחום. אבל כשהגעתי לחלק שמדבר על הנושא המדיני במשנתו של בנט חשכו עיני שזה בא מבן-אדם כל כך מתקדם, בגילו ובשנים שאנחנו נמצאים בהן: ייאוש מוחלט, התנגדות מוחלטת לכל מהלך והתקדמות מדינית, ויתור על עיקרון שתי המדינות, ויתור על הרדיפה אחר שלום. "בקש שלום ורדפהו", תהלים ל"ד, פסוק ט"ו - כתוב במקורות שלנו, חבר הכנסת בנט.
שמע, חבר הכנסת בנט, אני אומר לך, בגלל שאתה אח שלי, או של שני בני-הדודים שלי לפחות, אני מרשה לעצמי לפנות אליך ישירות ולומר לך: אחי, צא מהסרט שאתה חי בו. אם לא תהיה פה הפרדה בינינו לבין הפלשתינים, אם לא יהיו פה שתי מדינות לשני עמים, אם לא נחתור לשלום עם העולם הערבי הרחב יותר, או אם לפחות לא ננסה - לאן נגיע? באיזו מדינה הראל שלי והבת שלך יחיו? איזה עתיד צפוי להם? זהו? ויתרנו? אגב, אולי ננסה ולא נצליח להביא שלום, אבל אם נפסיק לנסות תפסיק גם התקווה לעתיד טוב יותר ולהבטחת חיינו לנצח נצחים במדינה האהובה הזאת שלנו.
12 שנים אני עוסק בהסברה ישראלית ובדיאלוג עם שכנינו הפלשתינים והערבים. הכרתי קצת את הצד השני, ואני אגלה לכם סוד על הפלשתינים: הם לא מושלמים, הפלשתינים; חלקם מרצחים גדולים וחלקם אנשים מצוינים ואוהבי אדם כמונו. רובם לא אוהבים אותנו ולא רוצים שנהיה פה, וחלקם דווקא כן. דורות שלמים אצלם - זה נכון - גדלים על דמוניזציה ועל שנאה של המדינה והעם שלנו כבר עשרות שנים. לא חידשתי לכם כלום. אבל בדיוק בגלל זה ובדיוק אתם צריך לחתור למגע ולשלום, ובטח לא להפסיק לנסות. אם נפסיק לנסות - נפסיק להיות. אנחנו חייבים להמשיך לנסות בשבילנו כאן וחייבים לנסות גם בשבילם שם בצד השני. אנחנו חייבים להמשיך לנסות בשביל העולם שצופה בנו, ובעיקר - חייבים לנסות כי לפעמים אולי אם באמת מנסים - עלולים גם להצליח. פתאום יכול להיות פה טוב יותר; פתאום יכול לבוא שלום עלינו. יש השיר הזה "עוד יבוא שלום עלינו". זה אומר - "עוד יבוא שלום עלינו", לא "עוד יבוא שלום עלינו". צריך לקרוא נכון את השיר, אולי חבר הכנסת בנט לא קרא אותו נכון. תשאלו את אלה שהיה להם האומץ לנסות להביא שלום, למרות שאותם כבר אי-אפשר לשאול, אבל אפשר בהחלט ללמוד מהם. אפשר ללמוד מרבין ומבגין, זכרם לברכה; אפשר גם ללמוד מסאדאת ומהמלך חוסיין, אללה ירחמם.
חבר הכנסת בנט, במקורות שלנו שעליהם אתה מדבר רשום: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". החלק של "מאין באנו" עוצב על-ידי דורות על פני אלפי שנים; הוא עוצב על-ידי מנהיגי ענק שעוברים בין שלושת אבותינו וארבע אמותינו, בדוד ובשלמה, במשה ואהרן ויהושע בן-נון, ברמב"ם. זה המשיך ביאנוש קורצ'אק ובאחד-העם, בביאליק ובטשרניחובסקי, בבן-גוריון ובז'בוטינסקי, במנחם בגין וביצחק רבין - כל אלה עיצבו את "מאין באנו" עד כה. אבל מי יעצב את "לאן נלך"? אנחנו. אנחנו פה בבית הזה, אתה ואני. אני בעד שנדע מאין הגענו, אבל לא פחות חשוב מכך החלק של "לאן נלך". בלי מאמצים לשלום ובוויתור על חלום השלום, לא נלך לשום מקום.
אז זהו, חברים, אלה שלוש המשימות שאני רואה לעצמי בחיים הציבוריים. אלה המשימות שהביאו אותי לכאן לכנסת, להיכנס לחיים הפוליטיים. זה החינוך שלי מבית אבא ואימא; זאת המשימה המשותפת שלנו פה בכנסת ישראל. לכך מצפים מאתנו, זאת השליחות שלנו, לשם כך בחרו בנו מי שבחרו בנו: בחרו בנו כדי לשמור על הנפלא הקיים במדינה הקטנה והאהובה הזאת שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים ושעליה נשמור מכל משמר. בחרו אותנו כדי לחזק את המדינה, כדי לשפר אותה, כדי לאחות את הקרעים הקיימים בתוכנו, כדי לבקש ולרדוף צדק ושוויון חברתיים בין כל חלקי הארץ - בין מרכז לפריפריה, בין שחור ללבן, בין יהודי למוסלמי לנוצרי, לצ'רקסי ולדרוזי, וכמובן - בין גבר לבין אישה.
מה זה הסיפור הזה על היעדר שוויון בין גברים לבין נשים במילניום השלישי? מה ההבדלים בינינו? מה ההבדל בין גברים לבין נשים חוץ מזה שהן יותר מוכשרות, יותר חכמות, יותר אמיצות? אין שום הבדל; חוץ מזה שהן יותר חרוצות עם יותר תבונה ויותר חמלה ופחות אגו - שום הבדל; חוץ מההבדלים הפיזיים, כמובן, שכולנו שמחים שיש. חייב להיות שוויון בין גברים לבין נשים בכל תחום ותחום. ובשביל כל הדברים האלה בחרו אותנו, וזאת השליחות והמשימה המשותפת שלנו פה בכנסת התשע-עשרה, שאני מאחל לה ולכם, חברי הכנסת הוותיקים וחברי הכנסת החדשים, שתהיה כנסת מוצלחת מקודמותיה, כדי שיהיו לנו הצלחה ומזל, וכמו שאומרים, שתהיה לנו "חמסה".
אני אסיים בשלושה פסוקים חשובים שלדעתי הם המצפן שהגיע מהמקורות שלנו, ויכוונו אותי, ואני מקווה שגם אתכם. חמישה פסוקים מהמקורות: "ואהבת לרעך כמוך", "דרך ארץ קדמה לתורה", "אם אין לחם אין תורה", "צדק צדק תרדוף", והפסוק שעליו אנחנו חוזרים בכל תפילה והולכים אחורה שלושה צעדים ומסתכלים לצדדים כדי לראות שכולם מתפללים כמונו: "עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, ואמרו אמן". תודה רבה.
