זה היה בכניסה לבלוק מספר 10, בלוק העינויים. מבנה מוגף בלוחות עץ שחורים. התקרבנו, משלחת של בני נוער אל הבלוק, והרגשנו רעד קל, ברגליים. יש מילים המתחרזות לאימה, פחד ולרוע צרוף. הן נושאות בקרבן מטען חורג, כזה הנושא אותך לפינות האפילות של היקום. אחת מהן, היא המילה "מנגלה".
צרור סיפורים ודמויות עמדו לנגד עיני. רציתי לספר עוד ועוד על מה שקרה כאן. לא רק בגלל מה שהיה אלא גם בגלל מה שיהיה. רציתי ללמד את הנערים הקסומים שרפואה היא מקצוע. אבל רופא זה בעיקר אישיות מוסרית עם חיבור פנימי לאדם. שלא כל מי שלומד רפואה בוחר להציל חיים. שהרבה תלוי בבחירה שלנו מה לעשות עם הידע שרכשנו.
אבל, כשהגענו לשער הביתן הכול השתבש. הוא עמד שם, עם עיניים גדולות-גדולות. עם קול רועם, ונוכחות שאי-אפשר להחמיץ. ובעיקר - עם רעד מיוחד, כזה שיש בו מיזוג של "שם" ו"כאן".
"שולם עליכם, הרב פירון! בא נראה את מי הבאתי לי הפעם!".
"תכירו" אמרתי במבוכה. "זרח טאוב, מתאומי מנגלה".
הם התיישבו על הרצפה, לפניו והוא נשא דברים. סיפר על מה שהיה. בורר מילים בקפדנות אבל לא מותיר מקום לספק. אבל הפעם אמר משהו אחר. הוא פרץ בבכי ואמר:
"כשהייתי כאן, ילד, לא העזתי לבכות. ידענו שעיניים אדומות יסכנו את חיינו. אבל עכשיו, אני, זרח טאוב, סבא לנכדים מישראל, בוכה ללא חשש. וגם אתם, גם אתם ילדים יקרים שלי: יש לכם חרות וזכות לבכות".
שקט השתרר. אט-אט נשמעו קולות חרישיים של בכי.
ואני? אני הבנתי שזרח ביקש להעביר להם את העמוק שבמסרים. אהיה לו לפה, ואסביר אותו, בקצרה:
נפלה בחלקכם זכות לחיות חיים נורמליים.
לבכות ולצחוק, לשבת - לקום.
נפלה בחלקכם הזכות לבחור.
אבל זכות וחובה כרוכים יחדיו.
עם הזכות, באה החובה לתקן עולם. החובה לביעור הרע.
בכי יכול להיות ביטוי עמוק לכאב. לא רק על ששת מיליוני הנרצחים, אלא גם בשל הרוע והרשע. "בכי יוצר" מניע אותי ואתכם לשאוף שמדינת ישראל תהיה התיקון העמוק לא רק לאימי השואה אלא גם לאידיאולוגיה הנוראית שעמדה לנגד עיניהם של מחולליה.
צעירים יקרים,
משימתנו היא לספר את הסיפור. לא להסתפק בזיכרון אלא, להנציח את הנרצחים גם באמצעות החברה שנבנה כאן. אסור לנו להסתפק בסיפור. עלינו להפוך את הסיפור לעדות חיה. לתרגם מעשים מלאי הוד לצוואה חיה המעצבת את חייכם.
אני מאמין בכם. התברכנו בנוער נפלא. אני יודע שהזכות לבכות מתוך עצב עמוק, כמו גם מתוך התרגשות, המלווה את היום הזה כרוכה גם בחובה גדולה, מרוממת, אצילית, יהודית וציונית.
אל תפסיקו לספר את הסיפור אבל אל תסתפקו בכך. מכל טקס, סרט, מפגש עם איש עדות, טלו לכם מסר, משפט, מילה, שתהפוך למצפן, לחלק ממפת השבילים האישית שלכם.
השנה, בשיתוף פעולה ייחודי, בין יד ושם למשרד החינוך, נבנתה תוכנית לימודים שמטרתה לסייע בידכם, הצעירים, להפוך את התכנים הנלמדים לאורך השנים לערכים שישמשו אבני דרך בגיבוש השקפת עולמכם האישית. נקודת הראות המרכזית, כוכב הצפון של התוכנית שגובשה, הינו הערך ההומניסטי של קדושת חיי האדם בד-בבד עם גיבוש תודעה לאומית מוצקה . חינוך הומניסטי מעצם טיבו, מחייב דיון מתמיד בערכים נעלים ובדילמות אנושיות, לא באופן חד-פעמי או אקראי, אלא מתוך שימת לב להזדמנויות הנקרות בדרכנו לעיון ודיון, מדי יום ביומו, מדי שנה בשנה. כל זאת, כמובן, בהתחשב בגיל, ביכולות הרגשיות והאישיות, ביכולות ההכלה.
התוכנית שלנו מבקשת להסיט את הזרקור מעיסוק המתמקד בזוועה וברוע לכזה העוסק ברוח האדם הנעלה, באנושי, במוסרי, ביהודי. היא מבקשת להבליט את מקומן של הקהילות היהודיות המפוארות. היא מבקשת להתייחס למקומה של המשפחה כעוגן בחיי האדם, כמסגרת רוחנית אוהבת, תומכת, מכילה, גם אם באופן פיזי מסגרת זו התנפצה לרסיסים. היא מבקשת להדגיש את מקומו של היחיד שנדמה לרגעים כי איבד את צלם האדם שלו, לאסוף עצמו מן השברים, להתבונן אל מרחבי הקיום סביבו, ולראות את חברו המושיט יד לעזרה, הזקוק לפת לחם, טיפת מיים, מילה טובה.
הסיפור ולקחיו הם הצוואה שהנחילו לנו אבותינו.
אני תקווה כי מיקוד זה, ברוח האדם ובאנושי שבו, ישמשו עבורכם, דור העתיד, אבני דרך ביחסכם אל עצמכם, אל משפחתכם, אל חבריכם, אל זולתכם. חברת המופת אליה אנו שואפים ומכוונים מתבוננת ולומדת מתוך "עשה ואל תעשה", היא נתמכת בלמידה על אירועים מכוננים ועל אנשים ומעשים מעוררי השראה והתפעלות, אך בה בעת נזהרת ומפיקה לקחים מתוך למידה על העוול, הכאב, הצער, הנזקקות.
לפני כמה חודשים פגשתי את אחד השורדים, הוא ואחרים, ספרו על החרדה הגדולה. שהסיפור ישכח, שלקחיו יעלמו, שהשליחות תתפוגג. "אני פוחד" הוא אמר "שבעוד עשרים או שלושים שנה, יספרו את הסיפור שלנו כאילו מדובר על אירוע היסטורי כמו המהפכה הצרפתית, גילוי אמריקה או מסעי הצלב". היום, כולנו מביטים בפניהם של השורדים ומבטיחים להם ולנרצחים: מדינת ישראל, מערכת החינוך של ישראל, תעשה הכל, הכל, כדי שהסיפור שלכם ימשיך להניע אותנו לבניינה של חברת מופת.
צעירים יקרים,
אל תניחו למקל השליחות. המשיכו במרוץ השליחים ההיסטורי שלנו, למימוש גאולת האדם, העם והעולם.
