אנו מתכנסים כאן היום כדי לפתוח את המושב השלישי של הכנסת ה-19. פעמים רבות נאמתי מעל בימה מכובדת זאת, ועם זאת, זוהי הפעם הראשונה שבה אני מדבר בפניכם במעמד זה, כנשיא מכהן במדינת ישראל. שנים רבות ישבתי כאן על הכסאות הללו כמי ששותף לוויכוח ולהכרעה. היום, אינני שותף להכרעה, אבל כמותכם, אני שותף לאחריות ולדאגה לגורלה ועתידה של מדינת ישראל.
חבריי, נכנסתי לתפקידי אחרי שנשלחתי על ידכם בעיצומם של ימי המערכה בדרום. לא ניתנו לי שני ימי חסד, ואף לא יום אחד. למשכן הנשיא נכנסתי לאחר מסע ארוך, קשה ומרגש, בשבילי ישראל. נדדתי מצפון הארץ לדרומה, ממערבה למזרחה, מבקר בבתי המשפחות ששכלו את בניהן בהגנה על המולדת. בשביל הזה למדתי להכיר, לדאבוני, מאוחר מידי, את סיפורם האישי של צעירים מרשימים מאין כמותם. צעירים שלא זכו, ולא יזכו, להגשים את חלומם.
ישבתי בבתים שבהם הם גדלו, הכרתי את ההורים שלהם, הרגשתי את הקרקע שעליה הם צמחו, את הערכים והעקרונות שהנחו אותם. לצד תהומות הסבל של המשפחות היקרות שאיבדו את היקר להן מכל בקיץ הזה, גיליתי אנשים ונשים יוצאי דופן שחיזקו בי את האמונה בתקוותנו לעתיד טוב יותר. מכאן אני שולח איחולי החלמה מהירה לפצועי המערכה, שעבורם, המאבק על השיקום וההחלמה הפיסיים והנפשיים, רק החל.
חברי הכנסת, אנחנו נפגשים כאן היום אחרי קיץ קשה, כואב ומדמם. בקיץ הארוך הזה ידענו להתאחד מול אויב חיצוני. אבל בקיץ הזה הקדשנו גם לא מעט זמן, לצערי, כדי לסמן אויבים מבית. "חתיכת יהודון שקרן". כך הטיחו בי מבקריי, ועוד אמרו: "יימח שמכם סוכנים ערבים", "לך תהיה נשיא בעזה", "חנפן מסריח", "נבלה סרוחה", "אפס מאופס", "בוגד, נשיא של חיזבאללה". אלה הם רק מקצת הקולות (לצערי, אלה גם לא הדוגמאות הקשות ביותר), לדברי הרפש שהוטחו בי בעקבות דברים שאמרתי, ואירועים שבהם השתתפתי. וכל העם, וכל נבחריו, רואים את הקולות אני מוכרח לומר, שהוכיתי תדהמה מהבריונות הקשה שזיהמה את הדיון.
אבל, מכובדי, לא על עצמי לספר באתי. אני לא היחיד. אני לא לבד. בוודאי כל מי שיושב כאן, לימיני ולשמאלי, כמו רבים אחרים במדינת ישראל, חרדים כחילונים, ימניים כשמאלנים, משמשים כמטרה לחיצי הרעל הארסיים הללו. למילים הרעילות האלה, שמבקשות להשתיק את הדיון, לשתק את הדובר. בעניין זה כולנו "אחד העם". כולנו שווים בפני האלימות והאלימות הזאת, לצערי, לא עוצרת ברשתות החברתיות כפי שהיא לא מכוונת רק לאנשי ציבור. היא נמצאת בתוכנו, היא נמצאת ברחובות, היא נמצאת בהפגנות, ובבתי הספר.
קשה היום שלא להרגיש שאנחנו מאבדים את היכולת לדבר אחד עם השני. אנחנו מאבדים לא רק את היכולת לדבר אחד עם השני ב
כבוד, אלא גם את המילים והערכים שהיו לנו לשפה משותפת. אני שואל את עצמי ואתכם, חברי הכנסת, נבחרי הציבור; כיצד הגענו למצב שבו אמירות פשוטות על חיינו כאן; שבו השמעת דעות המבטאות את הערכים שהיוו עד לא מזמן את המכנה המשותף שלנו, זוכות לתגובות כאלה?
כיצד ייתכן שביטוי של ערכי היסוד שלנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, נתפס בעיני אחדים כגבורה ובעיני אחרים כבגידה? אני שואל אתכם בכנות, איזו גבורה מצד אחד, ואיזו בגידה, מצד שני, יכולות להיות בכך? האם יש כאן בבית הזה, מישהו שחושב ששריפת מסגד היא לא פשע? האם יש כאן מישהי שחושבת שסקילת הרכבת הקלה בירושלים באבנים, שיידוי אבנים על רכבים יהודים, אינם פשע?
חבריי, חברי הכנסת, אני מסתובב זמן מה בתחושה שנשארנו בלי מילים - שאפשר לדבר אותן לכולם. הפכנו אילמים. קשה היום שלא להרגיש שאותם יסודות ומושגים ערכיים שעומדים בבסיס הברית בינינו עברו תהליך מסוכן של ניכוס פוליטי, שלא לומר, התעללות פוליטית. ערכים בסיסיים מדי הנוגעים ליסוד דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נפלו קורבן למחלוקות הקשות בינינו, המחנות האידיאולוגים השונים, והפכו מוקצים מחמת מיאוס.
האם כאשר אני אומר "ארץ ישראל" אני פונה לצד מסוים בבית הזה? האם כאשר אני אומר "שוויון", עכשיו
החצי השני מפסיק להקשיב? אם מושגים כמו שוויון, הקשבה, כבוד האדם, ולחלופין, ירושלים בירת ישראל ואהבת ארץ ישראל, הפכו לנגועים פוליטית - אנה אנו באים? אם מילים כמו שלטון החוק, דמוקרטיה, תרבות של מחלוקת, ציונות, התיישבות - הפכו לעילה לכתב אישום בבוגדנות או בפאשיזם - גם חוקה, רבותיי, כבר לא תעזור לנו. במציאות כזאת שבה גם המובן מאליו הופך כר להשתלחות נטולת רסן, הרי שגם אתם, אנחנו, היושבים כאן, מוכרחים לשאול את עצמנו מה חלקנו בכך.
מכובדי, חברי הכנסת, אסור לנו לשתוק. השתיקה שלנו מסוכנת. הבית הזה ידע ויודע ויכוחים קשים, לפעמים, אפילו צעקות. זוהי דרכם של דיונים רגישים בארץ חמת מזג כשלנו. זוהי דרכה של הפוליטיקה. אבל אני חושב שלאחרונה, דווקא השתיקה סביב הנקודות הרגישות, הלא נוחות, הלא פופולריות כלפי ציבור בוחריך; שדווקא השתיקה נוכח השחיקה הקשה בערכים שמשותפים לכולנו מהדהדת יותר מכל.
מכובדי, אני זוכר, כמו היום, את הישיבה הגורלית בה הכריעה הכנסת על פינוי גוש-קטיף. הכרעה שהייתה כחתך בבשר החי. אני זוכר איך
חיים אורון, ג'ומס, שתמך והאמין במהלך בכל מאודו, נפל על צווארו של
צבי הנדל מסיעת האיחוד הלאומי תושב גוש-קטיף, ובכה עמו. המחזה הזה של שניהם, שמתאבלים ובוכים יחד, היה רגע מכונן בתולדות הכנסת והציונות. החיבוק האמיתי, הבלתי מזויף והבלתי משווק, שאולי אפילו לא צולם בין שניים מבין מי שהיו חבריה של הכנסת הזאת; שניים מהאידיאליסטים שבחבורה שמייצגים עמדות קוטביות כל כך בתפיסה הציונית; שניים שלכאורה רחוקים כל כך ועם זאת אחים. ייחלתי בעבר ואני עדיין מייחל שהחיבוק הזה יטביע את חותמו כאן בכנסת לשנים ארוכות.
החיבוק הדומע והגדול הזה שקרה כאן הרבה לפני "תעשיית החיבוקים", ו"הספינים של האחדות", ולפני "הרגישות והנחישות". היה זה חיבוק בין שני ציונים אמיתיים מאמינים שלא התיימר להקהות כהוא זה את המחלוקת הבוערת ביניהם. אחת מיני המחלוקות הרבות הממשיכות לבעבע בחברה הישראלית עד היום. החיבוק הזה לא התיימר להקל את רוע גזר דין ההינתקות כפי שהם ממש לא התכוונו שהחיבוק הפרטי והכואב שלהם, יהפוך בעיניי למיתוס, למה שמסמל את כל מה שאני מנסה לומר כאן היום. החיבוק הזה היה ונשאר עבורי ההוכחה לכך שהחברה הישראלית על כל שבטיה (חרדים, דתיים לאומיים, חילונים, ערבים, עולים וותיקים, מהפריפריה ומהמרכז), יכולה לנהל ויכוחים קשים ומרים ועדיין, לא לוותר. לא לוותר על שפה משותפת, לא לוותר על מכנה ערכי משותף.
מכובדי, יושבים כאן יחד נציגי השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. הגעתם לכאן לאחר שאזרחי ישראל הביאו כל אחד, את חלומו הוא לקלפי. חלומות רבים ולא פעם סותרים. גם אני יודע חווית מיעוט פוליטי מהי. גדלתי והתחנכתי בתנועה אשר עמלה שנות דור לשכנע את העם בצדקת דרכה ולא נפלה רוחה גם כשתורתה נדחתה פעם אחר פעם. מי שמאמין בצדקת דרכו אינו נרתע מכישלונות ואינו חושש להיות מיעוט. הוא ממשיך להאמין, להיאבק ולנסות לשכנע. אך לעולם - יכוף את ראשו בפני פסק דינה של הדמוקרטיה. עלינו לזכור שכאשר חברה רווית מחלוקות כמו החברה הישראלית לא מצליחה למצוא חוט של שיח מכבד ובסיס של ערכים משותפים ומוסכמים - היא עשויה להידרדר אל פי תהום.
חבריי, עם התכנס המושב השלישי של הכנסת הזאת, אני מבקש מכם, חברי הכנסת, לזכור את החיבוק ההוא, של ג'ומס והנדל. דווקא בתוך מערכת חברתית כמו שלנו שבה מרקם היחסים בין הקבוצות עדין כל כך, עלינו להפנים את הסכנה שבשיח חסר אחריות את הסכנה שבשיח קשה ואטום. איננו יכולים להרשות לעצמנו התכנסות והתבדלות של כל מחנה בתוכנו. אנחנו מוכרחים למצוא את הדרך, את השפה ואת המילים שבאמצעותן נוכל להתמודד עם המתחים הקשים בינינו. אני מבקש מכם למצוא עבורנו, עבור כולנו, מחדש את המילים. היו ברוכים.
