בעוד שעיתון הארץ בפאניקה, ובעוד שההמיספרה השמאלית של
ידיעות אחרונות יוקדת בנבואות זעם, ובעוד
בן-דרור ימיני מקונן על החמצת כניסת הבוז'י-מן ל
ממשלה,
שמעון שיפר תוקע בצופר לצפירת הרגעה ארוכה ומרגיעה: זה לא כל-כך נורא, הוא מסביר: <B>"פוליטיקאים - כמו רבין ופרס - מוצאים את הדרך", הוא מנמיך את אש הדאגות שלנו, ומסביר כי <B>"גם במקרה של נתניהו וליברמן קיימת האפשרות שנופתע לטובה", מרגיע את הפאניקה, שלנו כדור הציפרלקס הלאומי לשבוע זה. האמנם?
מסתבר שהציפרלקס הלאומי לשבוע זה לא ממש בטוח, כי מייד מדימוי "רבין ופרס", הוא מדלג לדימוי "בגין ושרון", ואנחנו יודעים הרי מי היה המוביל ומי היה המובל בסאגת 40 הק"מ ההיא לא נורא, מנחם את עצמו שיפר, הרי הדרך היחידה לנצח במזרח התיכון, היא להפגין ש"בעל הבית השתגע".
שיפר מזגזג לאורך כל המאמר, מביא דעות לכאן ולכאן, כאילו הוא המעגל של
דן שילון, כותב וכמה כותבים בתוכו, ולא מצליח להחליט אם ליברמן זה טוב או רע, או אם צפירת ההרגעה שלו היא אמיתית או רק ניסוי לקראת המלחמה הבאה.
ליברמן, מסביר שיפר, יזם מספר הסדרים במזרח התיכון, ואף נפגש עם אישים ברשות הפלשתינית (וגם איים לפוצץ את סכר אסואן).
שיפר מודע לכך שליברמן אינו בנוי לעבודה סיזיפית, ולא הכי טוב בלהסתדר עם אנשים ולא מעריך במידה מספקת את אנשי המטכ"ל כדי לשתף איתם פעולה, אבל אולי, חושב שיפר, גישת ה"תגובה המיידית והלא פרופורציונלית" למי ש"מחליט להתעסק איתנו" היא הפתרון הטוב, ממשיך לזגזג שיפר, שלא יודע אם ליברמן הוא שר הביטחון הטוב או שר הביטחון הרע.
שיפר שוכח שלמדינת ישראל, עם ממשלת הימין הקיצוני שלה, אין את מרחב המחיה המדיני-הסברתי ל"תגובה מיידית לא פרופורציונלית" ל"מי שמנסה להתעסק איתנו".