אם אכן יש "תהליכים מעוררי חלחלה", הם מתחילים במקום שבו עיתונאים מאבדים עניין בדמוקרטיה" - מסכם קלמן ליבסקינד את טורו. שכן, לשיטתו, "39 שנה עברו מאז המהפך הפוליטי של 1977 ויש מי שעדיין לא השתחררו מההלם ועדיין לא מוכנים לאפשר לעם לקבוע מה יהיה פה. ואם המחיר זה שלטון צבאי, אז שיהיה".
למי מייחס קלמן ליבסקינד משאלת לב ל"הפיכה צבאית"? ל
רוני דניאל, הפרשן של ערוץ 2 שבשידור חי הזדעזע ממינוי ליברמן למשרת שר הביטחון (זעזוע שאפילו
בני בגין, הימין של הימין, חש). אך רוני דניאל התנחם בכך שיש כמה אנשי צבא מצוינים, לשיטתו, בצמרת, שיאזנו את הקודקוד הלא צפוי שנחת עליהם בשל קומבינה פוליטית.
בכל הכבוד, קשה לי להבין כיצד העובדה שרוני דניאל מזועזע מליברמן כשר ביטחון ומשבח את קציני הצבא הבכירים ובראשם הרמטכ"ל, מעידה שהוא - וכל "הסמול" רוצים הפיכה צבאית. לא הגזמת בפרשנותך, ליבסקינד?
אך בדבר אחד ליבסקינד בהחלט "עושה שכל". חוסר הקוהרנטיות של השמאל:
רביב דרוקר, לדברי ליבסקינד, בנה לפני כשנה ויותר תסריט דמיוני של ממשלה "בלי ביבי", ובתסריט הזה - ליברמן הוא שר ביטחון; מסתבר כי שורה של פרשני שמאל הציגה את ליברמן כ"מבוגר אחראי", כשהם רצו לרקום בדמיונם תרחיש של ממשלה נטולת גלוטן (ביבי). הגורל נחנק מצחוק, לשיטת ליבסקינד.
חוסר הקוהרנטיות של צבא פרשני השמאל באה לידי ביטוי גם ביחס להדלפות: כל ילד אוהב גלידה וכל עיתונאי אוהב הדלפות, עד כאן זה ידוע. אבל החיבה להדלפות נעצרת, לשיטת ליבסקינד, כשדורכים על העצב הרגיש שלא השמאל: כשאלקנה שור מ-nrg הביא קלטת, פרי הדלפה מלפני עשור מהרצאה שנתן גולן בפני תלמידי מכינה צבאית בנוקדים, ביחס להמנעות מפגיעה באזרחים "בלתי מעורבים" על-חשבון שלומם ובטיחותם של החיילים, היו מי שגלגלו עיניים לשמיים ושאלו את עצמם: מה האינטרס של המדליף להדליף, כאילו שהאינטרס שלו מחבל בכהוא זה בערכה העיתונאי הרב של ההדלפה.
