במלות 20 שנה לעליית נתניהו, ביקש "המוסף" של מעריב משני פרשנים,
בן כספית ומאיר עוזיאל, לסכם את שנותיו של נתניהו בשלטון.
מבחינת בן כספית מדובר באסון, בקטסטרופה. נתניהו, מבחינתו, אינו אלא נרקיסיסט, אשר "רואה בשאיפות פוליטיות להחליפו מעשה של בגידה", וממוקד, 24/07, בניטרול השאיפות האלו. לדעתו של כספית, אישיותו של נתניהו בנויה לניצחונות, אמיתיים או מדומים, ולנטרול סכנות, אמיתיות או מדומות, לו ולמדינת ישראל: "הוא המתריע בשער, המזהה האולטימטיבי של שואות המתכננות להתרגש על ראשו של העם. לעולם יתריע, יזעק, יאיים ויפחיד. את ההזדמנויות לא יראה, מהתקוות יתעלם. מבחינתו, העולם מכיל שני סוגי בני אדם: יהודים, וכל אלה שנגדם. אסור להירדם, אין אפשרות להירגע, צריך לעמוד תמיד על המשמר, ולהקים קול זעקה".
באופן אירוני, אותה פרנויה, אשר נתפסת בעיני כספית כחיוב, נתפסת בעיני מאיר עוזיאל, ה"פרו" נתניהו, כפלוס רציני, וכך הוא כותב: "וכרגע, גם במבט לאחור, היכולות של נתניהו לעמוד מול הכוונות הרעות של אויבי ישראל ומול עולם האשליות של ידידי ישראל גבוהות בפער גדול מאלה של שאר המועמדים להיות ראש
ממשלה במדינה הקטנה, הטובה והנרדפת הזו".
אה, הבנתי. כל העולם נגדנו, אנחנו נרדפים, ונתניהו מגן עלינו מפני האיומים האמיתיים, שכספית וחבריו רואים כמדומים. הכל עניין של השקפה, לא?
כך גם בנושא הכריזמה התקשורתית של נתניהו. בעוד עבור עוזיאל, זהו היתרון מספר אחד של נתניהו - "מי מייצג אתכם טוב באו"ם כמוני, למי קמים על הרגליים בנאום בקונגרס", על משקל שירו של ארקדי דוכין; לעומת זאת, בעבור כספית, הזיוף דה-לה-שמעטה של נתניהו הוא אם, אב, וסבא כל החסרונות שלו. על טעם ועל ריח, ועל צבע (סגול - לשיער?) אין להתווכח, מסתבר.
