"עיקר החשש של נתניהו הוא מהתקופה שנותרה עד נובמבר.... זה הזמן שברק אובמה יכול להנחית על נתניהו כל מה שהוא רוצה", מסביר אודי סגל, מ
מעריב, את ההיגררות, כמי שכפאו השד, של נתניהו, לכל מיני תהליכים מדיניים, כגון אלו שמובילים הצרפתים. לשיטת סגל, מה שמסתתר מאחורי זה, זה בעיקר כלום. זה תרגיל השהיה מני רבם, מהלך מדיני-סרק. ראש הממשלה, לשיטתו, "מזהה איום בין לאומי, מערבב את הקלפים, מנסה לקרב את
יצחק הרצוג ואת אזובי העבודה" בשביל "תהליך מדיני שלא יצא ממנו כלום". "נתניהו מתכנן הליך סרק כי הוא סומך כמו רבים לפניו, על הסרבנות הערבית", ממשיך סגל להרגיע את מי שחושב לרגע כי יהיה פה שלום בגלל הלחץ הבינלאומי.
אבל סגל מזהיר, כי גם אם ביבי בונה על הסרבנות הערבית, בסופו של יום גם
אריאל שרון בנה עליה וביצע את תוכנית ההינתקות, וגם
יצחק רבין לא צפה לאן יגיע תהליך אוסלו, שהרי הוא לא ממש תמך באמת במדינה פלשתינית.
בכלל, לפי התיאור של אודי סגל, ביבי הוא לא הטיפוס היוזם, הוא הטיפוס הנגרר. גם כשהוא מנסה להצטייר כאסרטיבי. במקרה של
נפתלי בנט ודרישותיו המוצדקות בעניין הקבינט, דחה אותן ביבי מכל וכל, רק כדי לא להצטייר כלחיץ, ובסוף קיבל פשרה מאולצת בתיווך
יעקב ליצמן מ"
יהדות התורה". מפתיע שהוא עומד על רגליו האחוריות, כשזה נוגע לדרישה ביטחונית הגיונית, אבל עושה את המעשה הביטחוני הכי לא הגיוני כשהוא בועט החוצה שר ביטחון מצוין (משה יעלון), לטובת שר ביטחון (
אביגדור ליברמן), אשר לא ברור עדיין מיהו באמת, גם מעבר לתדמית ה"מבוגר האחראי" שהוא מנסה לייצר בשטח.