את טורו הכלכלי במוסף ממון של "ידיעות" פותח הפרשן הלכלי
סבר פלוצקר בשיחה עם פרופ'
מנואל טרכטנברג, שמצהיר, כי הבעיה הכלכלית של ישראל אינה ה"בור" התקציבי: צריך דווקא להגדיל את מסגרת התקציב, החוב הממשלתי הגדול כבר הוסר, ובלי הגדלת התקציב, הממשל הישראלי משול למי שצועד בנעלים שקטנות ממידותיו, עניין שאינו נוח בהחלט. עדיף להשקיע, הוא טוען, "בתשתיות פיזיות והשכלתיות".
"בשביל מה עמלו באוצר שנים רבות להורדת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר, אם לא כדי לתת למדינה דרגות חופש תקציבי נוספות כשהיא זקוקה להן, כמו כעת?" שואל טרכטנברג בראיון עם פלוצקר. גם חברת דירוג האשראי הבינ"ל, מודיס, תומכת בתזה הזו.
בכל מקרה, בעוד פלוצקר, שמביא את קולו של טרכטנברג, מרגיע מפני גירעון תקציבי של 3.2%, הוא סונט בביבי, שלמרות הצהרותיו על מדיניות כלכלית נאו-ליברלית, כביכול, המגזר הציבורי השמין ותפח בתקופתי, ובשנים 2012 עד 2016, נוספו עוד 150 אלף משרות של שכירים.
בהמשך טורו מתפנה פלוצקר לבקר את הגבלת שכר הבכירים במערכת הבנקאית לכ-2.5 מיליון שקל לשנה: טענתו היא שהתקרה הזו כוללת לא רק את השכר הנקי, אלא את עלות ההעסקה של המעביד, זכויות פנסיה צבורות, וזו כבר פגיעה "במגזר של עובדים". הוא מזכיר כי גם כחלון אמר בדיעבד ש"לא הייתה כל כוונה לפגוע בזכויות פנסיה צבורות", וגם
קרנית פלוג לא שיבחה את החקיקה אשר תביא ל"התפטרות המונית של בכירים", או במילים אחרות, "זו חקיקה רשלנית", לשיטת פלוצקר.
הבעיה, לשיטת פלוצקר, שזו חקיקה רטרואקטיבית הפוגעת בזכויות שנצברו זה מכבר, ואפילו לשיטת שלי יחימוביץ' זה רע. פלוצקר מסכם: "איש לא קם, איש לא זז, פן יאשימו אותו חלילה בתמיכה בבנקים, האשמה המקבילה בחומרתה, בשיח הישראלי 2016, לכפירה בקיום מכשפות בימי האינקוויזיציה. או גאוניותו של סטלין בימי משפטי הראווה".
