את הטור שלו פותח העיתונאי
מרדכי גילת מ
ישראל היום, באופן מפתיע, דווקא בסוגיות ההפרטה של שירותים למגזר הכי חלש במדינה: קשישים ניצולי שואה; מסתבר כי מוסד גריאטרי ממשלתי בראשון לציון, שהוא ביתם של ניצולי שואה קשישים, עומד להסגר, היות שכרישי נדל"ן מבקשים לבנות על חורבותיו "עולם חדש", בדמות דיור מוגן לקשישים אמידים: מרדכי גילת מתאר את הכרוניקה הידועה מראש של תהליכי ההפרטה - מייבשים את המוסד הציבורי, ואז מתבכיינים שהוא "מוזנח", ויש להפריט אותו, ממש כמו האיש שהורג את אביו ואת אימו ומתבכיין שהוא "יתום".
בכירים באוצר שמנסים לקדם את ההפרטה על הגב של החלשים ביותר, ניסו לשקר את
יעל גרמן, כך לפי גילת, אך לא הצליחו: אבל הם כן הצליחו לכזב ב
משה כחלון ובשר הבריאות החדש,
יעקב ליצמן. גילת תולה תקוותו בכחלון: "האם אחרי שעמד לאחרונה בכמה מבחנים חשובים, יעמוד גם במבחן הערכי והמוסרי הזה ויוכיח שוב שהוא לא חושש להתייצב מול בעלי המאה"? שואל גילת. הייתי מציעה באופן אישי לגילת לקרוא את הטור של סרנה ב
ידיעות אחרונות מלפני שבוע: אותו כחלון כבר אכזב.
את המשך טורו מקדיש גילת ל
ש"ס, אשר את התבכיינותה הוא מצדיק (אחרי ששתקה על אפליית מזרחיים במוסדות חינוך, הגיע הזמן, לשיטתו, להתבכיין כפיצוי על שתיקה אשתקד); ל
אהוד אולמרט ו-37 עורכי דינו שעוסקים בדיני סמול טוק (ל
אריה דרעי היו רק 16 עורכי דין שמתמחים בדיני סמול טוק); ל
לב לבייב ולנוחי דנקנר החצופים, שממשיכים לבקש (ולקבל) תספורות; ולבנקאים המתבכיינים, שאחרי שנעלבו, לשיטת גילת, ממשה כחלון ומיו"ר ועדת הכספים,
משה גפני, ורצים לירושלים, לשופטים שהם מקווים שיש שם, להתבכיין שם; גילת, שדאגתו נתונה לניצולי השואה הקשישים, מציע, בציניות, להרים לבנקאים האומללים קרן תרומות.
