הטור של
יוסי ורטר פותח בהצהרה של בוגי (משה יעלון) ושל
אהוד ברק, כי בכוונתם להתמודד על הנהגת המדינה. כמדובר בברק, ורטר סבור כי מדובר בבדיחה. אבל גם בוגי אינו תם לב: מדובר בשני שר ביטחון לשעבר בממשלות
בנימין נתניהו, אשר לא פצו פיהם תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק כשנבעטו, הם נזכרו בביקורת. בעולם המשפט קוראים לזה "עדות כבושה"; בעולם האמיתי קוראים לזה "עכשיו נזכרים?". הם לא רק כובשים עדויות, אלא גם מזגזגים. שניהם סברו כי האיום האירני הוא ה-איום בהא הידיעה על מדינת ישראל. כשהם לוטשים עיניים להנהגה, וכשהישבן שלהם מתגעגע לכסא, הם משנים גרסה. הזגזוג חוגג.
את המשך טורו מקדיש ורטר לשר האוצר החש,
משה כחלון, על מנהגו המשונה שלא להתחכך בשועי הארץ והתעשיינים, כי הוא שר אוצר חברתי. או כדברי ורטר:
"כשסטפן בורגס, מנכ"ל כי"ל, התלונן על כך שבמשך יותר משנה לא התאפשר לו לפגוש את שר האוצר הישראלי, בעוד שבכל מדינה שבה הוא עושה עסקים הוא נהנה מגישה חופשית, מסלול ירוק ודלת פתוחה לשרי האוצר, כחלון קרן מאושר. בשביל הרגעים האלה, הכל היה שווה. כשדוברים אחרים שאלו מדוע הוא מפנה גבו למגזרם, הוא לא התנצל. "אני שר אוצר חברתי ראשון בישראל", אמר".
בהמשך מבקר ורטר את צביעות התקשורת שמתעסקת בעלות עיצוב השיער והאיפור של ביבי: הישיבות עולות לנו הרבה יותר.
משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, מפעיל לחצים לא כשרים על משה כחלון, תוך שימוש לרעה בסמכותו כיו"ר ועדת הכספים.
ובהמשך הטור, מאתר ורטר את "האקדח המעשן" - אם יו"ר הקואליציה,
דוד ביטן, בשם ביבי, עורך הסכם עם
ש"ס ועם
אריה דרעי, ולפיו, כניסתו של רמי סדין לתפקידו בערוץ 10 תעוכב, הרי שזה מעיד יותר מכל דבר, לשיטת ורטר, על מעורבותו הפעילה של ביבי בכלי התקשורת, כאילו אנו בסוריה או ברוסיה, או ברפובליקת בננות, כך לשיטת ורטר. ויש עוד אקדח מעשן: שמתם לב שסר חינו של
אביחי מנדלבליט, היועמ"ש, בעיני ביבי, מרגע שהאחרון הורה לביבי שלא להתעסק עם כלי התקשורת אשר תחת שליטת ידידו,
שאול אלוביץ. מה שצריך להוכיח - מסכם ורטר. ביבי - ידו בכל כלי התקשורת. ממש כמו במדינות חשוכות.
