את הטור שלו ב
הארץ, מקדיש א.ב. יהושוע, באופן מפתיע למדי, לא לקריאת ניעור לשמאל, שיזוז שמאלה, ולא לגלגול עיניים לשמיים בנוגע ל"תהליכים מעוררי חלחלה" אצלנו (בנוסח
יאיר גולן). למרבה הפתעתי, הוא קורא דווקא לשמאל, לדרוש מאבו מאזן להיכנס למשא-ומתן עם
בנימין נתניהו, ללא שום תנאים מוקדמים:
"גם אם מחנה השלום איננו מאמין להצהרות נתניהו, הוא חייב לתפוס אותו במילותיו ולתבוע מוסרית ופוליטית מהרשות הפלשתינית להיכנס מיידית למשא-ומתן. אולי אני משלה את עצמי, אבל דומני, שגם נתניהו ואנשיו מבינים עכשיו, שמדינה דו-לאומית בטווח הארוך היא חזון קודר מאוד ומעמסה מסוכנת על הזהות הישראלית. לכן משא-ומתן רצוף, עקשני ופומבי ככל האפשר, גם אם הוא מייגע ומתסכל לשני הצדדים, הוא חשוב בעצם קיומו.
אי-אפשר שמחנה השלום רק ילטף את הרשות הפלשתינית בדברי הזדהות ואהדה. דווקא אנשי מחנה השלום חייבים לתבוע מהמנהיגות הפלשתינית באופן חד-משמעי להזמין את נציגי ישראל הרשמית בדרג הגבוה ביותר לרמאללה, כפי שהציע נתניהו, ולאור זרקורים ומצלמות ובלי תנאים מוקדמים לדבר על כל הבעיות. כל פתרון וכל הסכם, אפילו הקטן ביותר, יהיה מבורך".
שאפו על היושרה האינטלקטואלית. השיח של השמאל רווי לרוב הלקאה עצמית והיעדר מוחלט של סימטריה: ישראל אשמה בכל, הפלשתינים הם קורבן תמים. הטפה להפסיק את הכיבוש, שהיא מוצדקת כשלעצמה, נשמעת טוב שבעתיים כשהיא מגובה בסימטריה הנדרשת בין דרישות מהפלשתינים לבין דרישות מן הישראלים.
