יוסי ורטר, בטורו השבועי ב
הארץ דן בהליכים מאחורי הקלעים אשר הובילו לאשרור ההסכם עם טורקיה ע"י הקבינט, ברוב של 7 אל מול 3, כאשר המתנגדים היחידים הם
אביגדור ליברמן,
איילת שקד ו
נפתלי בנט. ורטר מציין לטובה את בנט ואת ליברמן, שאמנם התנגדו להסכם, אך עשו זאת בקול ענות חלושה ולא בצעקות רמות:
"בניגוד לאינסטינקטים הפוליטיים שלו, הוא (הכוונה ל
בנימין נתניהו - ע.ב.) פינה את המשבצת הימנית לשניים שמתחרים מולו על לבו של הבוחר: נפתלי בנט (
הבית היהודי) ואביגדור ליברמן (
ישראל ביתנו). זה היה ויתור נסבל. הוא לא נדרש לשלם מחיר פוליטי גבוה מדי. שני ראשי מפלגות הימין הסתפקו הפעם בהצבעת-נגד שקטה בקבינט בלי לעלות על הגגות והעצים ולצווח משם נגד ההסכם".
ורטר מניח כי הצירוף ההזוי של ליברמן ל
ממשלה, לפני מספר שבועות, לא היה אלא דרכו של ביבי לסכל כל התנגדות להסכם עם טורקיה;
אישית, אני חושבת שורטר מחמיא יתר על המידה לביבי. ביבי הלחיץ, לעניות דעתי, אינו מסוגל לחשוב כל כך רחוק, כגון חודש וחצי קדימה. האם יש לציין שבהרחקת בוז'י (
יצחק הרצוג) הוא סיכל ועידה אזורית אפשרית עם המצרים, אשר תקדם את התהליך המדיני?
את המשך טורו מקדיש ורטר ל
יואב גלנט, אשר בזמן אמת, כשהמרמרה התקרבה לחופי עזה, לא זומן לדיונים. הם היו מזמנים אותו אז, הוא היה מסביר לכולנו שלא עושים את זה עם סולמות ועם חבלים. ובכדי למנוע את ההשפלה הלאומית, היה צריך לנהל את כל הסיפור הזה אחרת. איך היה צריך לנהל זאת ? מומלץ לקרוא את דברי גלנט כפי שאלו מובאים בטור של ורטר. הבעיה היא שכולם היו עסוקים אז בפרשה של גלנט עם
בועז הרפז. איש לא רצה לשמוע את מה שהיה לו להגיד על פעולה נכונה יותר של חייל הים, שהייתה מונעת השפלה שכזו, שכעת עוד משלמים עליה 20 מיליון דולר.
ורטר מתייחס גם להשפעת ההסכם עם טורקיה על "
המחנה הציוני": לשיטתו, ביבי שוב הצליח לפלג אותה, כאשר בוז'י (יצחק הרצוג) מתנגד להסכם, בעוד
שלי יחימוביץ' ו
ציפי לבני תומכות בהסכם. זה לא הפילוג הראשון ב"מחנה הציוני" שביבי יצר: כשהוא ניסה לקרב אליו את בוז'י, ציפי ושלי עמדו על הרגליים האחוריות.
לדעת ורטר, ביבי ינסה לפלג את המפלגה ולהביא לפחות סיעה מתפלגת מתוכה, ברשות בוז'י, אל תוך הקואליציה. ורטר סבור שכל מה שמעניין את בוז'י הוא משרות וכיבודים. אישית, אני בספק שכך הם פני הדברים. הרי הייתה הושטת יד מצרית ולעידה אזורית, וכפי שההסכם עם טורקיה מלמדנו, כל שיפור, ולו הקל ביותר במצבנו הבינלאומי, הוא נחוץ. לא כל אימת שבוז'י רוצה להכנס לקואלציה, יש לייחס לו מניע אישי: ישראל במצב בינלאומי קטסטרופלי, והאויב של הטוב הוא הטוב מאד.
