את טורו השבועי ב
ישראל היום מקדיש
יוסי ביילין, מאדריכלי
הסכם אוסלו, והרוח החיה מאחורי יוזמות ישראליות-פלשתיניות רבות, לנחיצות פתרון שתי המדינות; לא פלא שהוא זקוק לבמה של "ישראל היום" לקרוא את קריאת ההשכמה הזו;
קריאת ההשכמה שיוסי ביילין קורא מעל הבמה הקטנה שלו בישראל היום, נחוצה, לטעמי, ממספר טעמים:
א. נשמעות כיום קריאות, הן מן השמאל האנטי-ציוני והן מן הימין האנטי ציוני, לחסל את המפעל הציוני ואת המדינה היהודית הדמוקרטית, ולהחליפה במדינה דו-לאומית. הקריאות האלו באות מן השמאל ההזוי. הופתעתי למדי שהן באות מפיה של כותבת רציונלית כקרולין גליק שדורשת "סיפוח עכשיו" (ביקורת על ספרה של גליק אפרסם בנפרד).
ב. תומכי פתרון שתי המדינות נואשו עד כדי אדישות, התחפרות בתוך שמיכת פוך של ניהליזם והתעסקות בד' אמות חייהם הפרטיים, תוך בדיקת האופציה של דרכון אירופי. אחרי שהפלשתינים דחו כמה הצעות נדיבות בטריקת דלת שמלווה באצבע משולשת של גלי טרור (1993, 2000, 2001), או בסתם סירוב מנומס, אשר לשם שינוי, תודה לאל, לא לווה בגל טרור (2008), גם מי שמאד רוצה, מבין שרק כשאלוהים רוצה מטאטא יורה: דווקא כשהישראלים רוצים, לא המטאטאים יורים, אלא דווקא הפלשתינים, ואיכשהו, זה עלינו.
ג. שוב אנו שומעים קריאות למהלך חד-צדדי של נסיגה מהגדה. פעם קראו לזה הנסיגה המבישה מלבנון (שהייתה חד-צדדית והותירה כמה צד"לניקים מפרפרים על הגדר), אחר כך קראו לזה ההינתקות (שהובילה לגשמי הקללה של הטילים), וכיום קוראים לזה "ביטחון תחילה".
החלק בציבור הישראלי אשר חפץ בפתרון שתי המדינות אך מבין שזה אינו זמין כעת (בגלל סרבנות משני הצדדים), מבקש להיצמד לפתרון "ביטחון תחילה", וכאן ביילין, בכדי להזכיר לנו, למה צעדים חד-צדדים הם רעים, ולמה חייבים לאכול את המנה הראשונה (ביטחון) ואת המנה העיקרית כולל הקינוח שלה (שלום), בבת אחת, ולא בשתי ארוחות נפרדות. ביילין מסביר לנו מדוע גל פיגועים אחרי כל ראשית הסכם שלום לא צריך להרתיע אותנו, ולמה צעדים חד-צדדיים הם NO NO:
"ועדיין, השלום עשוי להביא איתו את הגברת הביטחון, גם אם סביר להניח שבהמלך המשא-ומתן יתגברו הפעולות האלימות מצד מתנגדים קיצוניים לו, משני הצדדים. מוקדי האלימות יישארו פעילים גם לאחר החתימה, בלי שמישהו יכול להבטיח שינטרלו באופן מוחלט, אך השלום (וסיום הכיבוש) יקטין משמעותית ולטווח ארוך את המוטיבציה הפלשתינית להשתמש באלימות נגדנו.
מכאן מובן שללא הסכם, השגת ביטחון מלא היא בעלת סיכוי נמוך מאד, כפי שהוכיחה הנסיגה החד-צדדית מעזה. קשה מאוד לרקוד טנגו לבד. מדובר במהלך הכרוך באיום לסבב אלימות, אם תביעותינו החד-צדדיות יופרו. בכל פעם גם נצטרך לשקול היטב אם ההפרה חמורה מספיק כדי לדעת איך לפעול".
כמה הערות ליוסי ביילין:
א. יוסי ביילין תמך, בשתי הזדמנויות נפרדות, במהלך כהונתו בממשלה ו/או בכנסת, במהלכים חד-צדדים מבישים: פעם בלבנון ופעם ברצועת עזה, במהלך ההינתקות. זה נחמד שהוא כותב לנו שאל לנו לתמוך בצעדים חד-צדדיים, אבל שיטול את הקורה מבין עיניו.
ב. יוסי ביילין טוען כי גלי פיגועים הם רק "סימפטום זמני", אם אפרש כך את דבריו, של השלבים הראשוניים של תהליך השלום. משתמע מדבריו שאם - לאחר שהתחלנו בתהליך שלום ופרץ גל פיגועים והבלגנו - תבוא תקופה של שקט, שכן "התפרצות של פיגועים" הם רק תופעת הלוואי הזמנית של התרופה ששמה תהליך שלום.
אני חייבת לציין שאין לי דוקטורט במדעי המדינה וגם לא ניסיון מפואר ורב שנים בכנסת, בממשלה, ובמשאים ובמתנים עם הפלשתינים ועם הסורים ועם האמריקנים כמו שיש לביילין. אבל יש לי הגיון בריא, אשר גורס שאם אנו מתחילים בתהליך שלום עם הפלשתינים, ומבליגים תוך כדי על רצח אזרחנו ועל פיגועי טרור, הפלשתינים יבינו שאנחנו ממש סבבא עם פיגועים, והם, מצידם, יכולים להמשיך.
אני חייבת לציין עוד שקראתי בספרו של ביילין "מדריך ליונה פצועה" את הגרסה שלו באשר לכישלון השלום, וגם שם, הוא לא רואה בגל הפיגועים שפקד אותנו מטעם הרשות הפלשתינית אחרי הצעות שלום נדיבות, בעיה שמצדיקה טריקת הדלת לפלשתינים;
זה בערך כמו להגיד לאישה שחוטפת מכות מבעלה לאחר ליל הכלולות, שתמשיך לספוג, ועם הזמן הנישואין יעלו על מסלול של אהבה פורחת. נו באמת: אני מזמינה את ביילין לבקר במקלטים לנשים מוכות בכדי לבדוק מה קורה כשמבליגים על אלימות: היא רק מתגברת.
אינני מדינאית דגולה כיוסי ביילין, אבל איכשהו נראה לי שאם חותמים על הסכם שלום עם הפלשתינים והם בוחרים להגיב בירי ובפיגועי טרור (קראו את ספרו של
רונן ברגמן, "הרשות נתונה", בכדי להבין עד כמה הרשות גיבתה פיגועים אלו), זוהי הפרה בוטה של ההסכם, הפרה שסוגרת את הגולל על כל סיכוי להידברות או שלום.
ביילין צודק בדבר אחד: כדי להגן על המפעל הציוני, על המדינה היהודית הדמוקרטית, יש לקבוע בהסכם עם הפלשתינים (ולא באופן חד-צדדי כפי שביילין עצמו הסכים לו במהלך תוכנית ההינתקות של אריאל שרון, או במהלך הנסיגה מלבנון של
אהוד ברק), גבולות קבע.
ואם כרגע אין פרטנר, ייתכן שצריך לקיים את מתווה "ביטחון תחילה". כי את הסוס (הפלשתינים) אפשר להביא לשוקת, אבל אי-אפשר להכריח אותו לשתות. באחת הפעמים האחרונות שהסוס ערפאת הובא אל השוקת של קמפ-דיוויד, הוא לא רק סירב לשתות את שיקוי השלם שהוצע לו, אלא בחר להגיד "תודה" על ההצעה בדרכו ההו-כה-מיוחדת, וההו-כה-יאסר-ערפתית (גל פיגועים נוסף).
אפשר לפנות את ההתנחלויות. לא לבנות חדשות. במקביל לשמור על שליטה צבאית בגדה. בעצם פינוי ההתנחלויות או בעצם אי-הרחבתן, אנו מכשירים את הקרקע לשלום שיבוא אם הצד השני יואיל בטובו לשכתב את ספרי הלימוד שלו לתכנים קצת פחות נאצים, מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, שומרים את השליטה הצבאית כקלף שאנו מחזיקים - ואשר נרפה ממנה (מאותה שליטה), אם וכאשר הפלשתינים יואילו בטובם להתכוון באמת למשא-ומתן, ולשלום של אנשים פרגמטיים, שכרוך בויתור על מפתחות הבית הישן בשיח מוניס (בנו שם אוניברסיטה, ביקרתי בה כמה שנים מחיי), ועל חזון של עולם מוסלמי ישן מופלא מן המאה השביעית לספירה.
