מרדכי גילת, בטורו השבועי ב
ישראל היום, חוגג ניצחון קטן על השחיתות: במשפטו של
נוחי דנקנר, לא זו בלבד שהשופט
חאלד כבוב הסתמך על ראיות נסיבתיות, אלא גם על עד מדינה שהוא לא משהו-משהו; מרדכי גילת מסיק מכך כי ניתן יהא, מעתה ואילך, להסתפק, ככל שעסקינן בהליכים פליליים הנסבים סביב פרשיות שחיתות, להסתפק גם בראיות נסיבתיות, וגם בעדי מדינה שהם לא הכי-הכי; גילת סבור שלו היו מעמידים את
אביגדור ליברמן לדין על סמך ראיות נסיבתיות, בעוצמה זהה לאלו אשר עמדו לרשות הפרקליטות במקרה נוחי דנקנר, אפשר והיה מורשע כיום (ולא שר ביטחון עם פתיל הנטען למוארך, במקום משה יעלון (בוגי));
גילת, שאוהב את המלחמה בשחיתות, ושונא את התירוצים של למה לא להעמיד מושחת זה או אחר לדין, גם לא סבור שההדלפות בפרשת
אריה דרעי-
שלמה דרעי האחרונה, יש בהן כדי לסכל את תוחלת התיק: דומה שכל העמדה לדין של מושחת בכיר משמחת את גילת (בטורו הקודם קונן על כך שפואד (
בנימין בן-אליעזר) דוחה שוב ושוב את ישיבות משפטו, בגלל עניינים רפואיים שלא מרשימים את גילת): על כן גילת כועס גם על
איילת שקד אשר רוצה להרחיב את מוסד החנינה גם לגזרי דין משמעתיים בשירות המדינה: בטח, חושב לו גילת, המושחתים שם למעלה זקוקים לפתחי מילוט נוספים מן השחיתות שלהם, כאילו שאלו הקיימים אינם מספיקים להם;
שרי משפטים שעושים למען המקורבים, הבכירים, והמושחתים בכוח (והרי לפתח חטאת רובץ, ועמדות מפתח מובילות לשחיתות), ואשר תוקפים את מערכת המשפט ואת רשויות החוק, אינם חביבים על גילת, שאינו קונה בשיט את תיאוריות הקונספירציה שלהם: הוא לא מתרשם מהספר שחיים עומד לפרסם, והוא בטוח שמדובר ביללה מתמשכת, מודפסת, מתקרבנת, על העוול אשר לשיטתו (של רמון) מערכת המשפט עוללה לו, אך ורק משום שביקש לבצע בה כמה רפורמות. גילת כותב:
"במה יעסוק הספר בין היתר? אני רק מנחש: בהתקפה על פרקליט המדינה לשעבר,
ערן שנדר, שהעז להעמידו לדין: בירי לעבר
משה לדור שהחליפו: בהתנפלות על היועץ המשפטי ל
ממשלה דאג,
מני מזוז; בהשמצת תנ"צ
מירי גולן שפיקדה על חקירתו; בסיפור "הרדיפה" שלו כביכול בידי מערכת האכיפה - סיפור הלקוח ממוחו הקודח. את גרסת מקורביו אנו כבר מכירים: הוא רצה לחולל כמה רפורמות במערכת המשפט, והפרקליטות התנגדה וחיפשה את ראשו. פחדו ממנו. הנייר הרי סובל הכל, ויסבול גם את הקשקוש הזה, אם וכאשר".
אני מאוד מעריכה את ההתגייסות של גילת למען מיגור השחיתות, ואת האכפתיות שלו מניצולי השואה (דווקא השבוע לא אזכר במאום את המהלכים האכזריים להפרטת המוסד הסיעודי לניצולי השואה, ואולי זה סימן טוב, שמשהו התקדם שם לטובה?).
אבל, מערכת היחסים בין מערכת אכיפת החוק לבין הצמרת הפוליטית, היא מערכת יחסים שמעלה יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה: לא הייתי ממהרת לקבוע כי יש פה מלחמת גוג ומגוג בין כוחות האור (מערכת אכיפת החוק) לבין כוחות החושך (פוליטיקאים קטנים וצרי עין שרוצים להרע לה, ולחמוד ולעשות לכיסם ולביתם ולחשבון הבנק שלהם, בכדי לגונן על עצמם מכתבי אישום צפויים).
מאזן יחסי הכוחות פה עדין. כן, למערכת אכיפת החוק היכולת לרומם שרים וראשי ממשלה, ולהפילם. היא לא תמיד נוהגת שוויון, היא חוטאת לעיתים באיפה ואיפה (למה
אהוד אולמרט יושב בכלא על אולמרט טורס וביבי (
בנימין נתניהו) מבלה באפריקה על פילים למרות הביביטורס?), יש לה כוח רב מידי שמנוצל לרעה במקרים פליליים מובהקים (ראה ערך רומן זרודוב, סולימן עביד), ומועלות טענות (בין היתר מפי פרופ' בועז סנג'רו ומפי עו"ד
אביגדור פלדמן) כי גם במישור של עבירות הצווארון הלבן ועבירות הפרת האמונים, למערכת הזו יש כוח רב מידי (בין היתר כי ההגדרות של עבירות אלו הינן עמומות).
ניתן לומר כי השרים והצמרת הפוליטית, מחד-גיסא, ומערכת אכיפת החוק מאידך-גיסא, הן צ'ילבות. אני יכולה להניח בסבירות זו או אחרת, כי מצד אחד, מערכת אכיפת החוק - ידה בכל, והיא יכולה להרע לגורם פוליטי שאינה חפצה בייקרו. אבל מאידך-גיסא, גם הגורם הפוליטי, יד כל בו, והוא יכול להחזיר לה (למערכת אכיפת החוק) מנה אחת אפיים, ושנדבר על יעקוב נאמן שהפך לשר משפטים, ואשר - יש האומרים - נקם את עלבונו וזכר את אשר עשתה לו הפרקליטות?
אם יש משהו שמדאיג אותי, זה לא הכוח של מערכת אכיפת החוק על שרים וראשי ממשלה. קול נהייתם נשמע ברמה, משום שיש להם יחצנים שיחברו מגה-פון בגודל פיל לבן ענק ליללות הבכי הנהי וההתקרבנות שלהם (חלק מן השרים אוהבים, בעיתוי העמדה לדין, להיזכר בשורשים המזרחיים שלהם ולבכות "קיפוח", הגם שלא מעט בכירים אשכנזים ישבו גם ישבו בכלא, ולטענות ה"קיפוח" אין שחר במקרה של שרים בכירים).
מה שמדאיג אותי הוא הכוח הרב של מערכת אכיפת החוק כלפי האזרח הקטן. זה שאינו חשוב מספיק לסיקור בעיתון, זה שאין לו יחצנים, עורכי דין, או יכולת להשמיע את קולו או להבין את ממדי העוול שנעשה לו (לעיתים האזרח הקטן שעומד לדין פלילי אינו מסוגל להבין את המורכבות של ההליך הפלילי, ולעורכי הדין שלו, מן הסנגוריה הציבורית, אין ממש זמן אליו). אזרחים כאלו הם מספרים נעלמים בסטטיסטיקה המפחידה של השיעור המפחיד בגובהו של עסקות הטיעון בישראל, שעוקפות בסיבוב את חזקת החפות ואת הזכות להליך הוגן, ומנצלות את החשש של נאשמים חסרי אונים מפני הגרוע מכל, בכדי לגרום להם לפנות את היומן של כבוד בית המשפט לנאשם הבא, אשר בתורו, יחתום גם הוא על עסקת טיעון שתכמין בתוכה סיפור אמיתי שלעולם לא יזכה ליומו בבית המשפט.