הטור השבועי של אנשיל פפר ב
הארץ עוסק ביחסי בריטניה ו
האיחוד האירופי, לאחר הברקזיט - לאן.
פפר מציין כי עצם העובדה שבריטניה החליטה לצאת מן האיחוד האירופי, לא אומר שהיא בחוץ מחר. זה כמו מעבר דירה, רק "טיפונת" יותר מסובך. בכדי לממש את היציאה מן האיחוד האירופי, לדברי פפר, על ת'רזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה, להפעיל את סעיף 50 לאמנת ליסבון של האיחוד האירופי, זה אשר מממש הלכה למעשה את היציאה החוצה.
ישנן מדינות, כך מדווח פפר, כגון איטליה, אשר היו רוצות לראות את בריטניה בחוץ, בדיוק כפי שהיא עצמה רצתה, והיו שמחות להפעיל עליה סנקציות בכדי לזרז את יציאתה, וזאת להבדיל מגרמניה, בהנהגת אנג'לה מרקל, אשר ספק אם תבחר "להעניש" את בריטניה על בחירתה לצאת. פפר כותב:
"גם מיי וגם מרקל מחזיקות את הקלפים שלהן קרוב לחזה. מיי טרם נתנה כל רמז לגבי מועד הפעלת סעיף 50 או אפילו לאופן בו היא רואה את עתיד יחסי בריטניה-אירופה. מרקל מצדה לא רמזה האם היא תתמוך ב״הענשת״ בריטניה, באמצעות כפיית תנאי פרישה קשים למען יראו וייראו מדינות סוררות אחרות באירופה, או שמא היא חושבת שלמען חיזוקו של האיחוד, עדיף לשמר את בריטניה כבעלת ברית ושותפת סחר קרובה ומועדפת. ערוץ הקשר וטיב היחסים בין שתי הנשים הזהירות והמתוחכמות האלה והיכולת שלהן לעבוד יחד למען מטרות משותפות, עשויים להכריע לא רק את מקומה העתידי של בריטניה בעולם אלא גם את עתיד אירופה כולה. בסופו של דבר, זה יהיה חשוב הרבה יותר מכל עלבון שג׳ונסון עלול לשגר".
כשפפר כותב על "עלבון" שבוריס ג'ונסון עלול לשגר, הוא מתכוון למינוי התמוה של ת'רזה מיי את בוריס ג'ונסון למשרת שר החוץ, מינוי שקרוב לו במידת ההזויות שלו רק המינוי של ליברמן למשרת שר החוץ ב 2009: כמו ליברמן, גם בוריס ג'ונסון מעליב ללא הרף מנהיגים זרים, והפתיל שלו אף יותר קצר מזה של ליברמן, ויש לו את זה בהרבה יותר מעליב ובהרבה פחות טקט;
ופפר תוהה, לאורך כל הטור, מה גרם למיי למנות, מכולם, דווקא את ג'ונסון. פפר מתנחם בכך שהתפקיד של בוריס ג'ונסון במשרד החוץ לא יהיה משמעותי ממש, ומסיים בתקווה כי בארצות הברית תיבחר
הילרי קלינטון, כך שהעולם המערבי יונהג ע"י שלוש נשים מתונות ופרגמטיות.
