אנשיל פפר מ
הארץ מקדיש את הטור השבועי שלו לפיגוע הטרור בפריז.
לדעתו, אין טעם במאמץ מודיעיני וביטחוני לסיכול פיגועים, בלי אדפטציה, אם נקרא לזה כך, של האופי הלאומי הצרפתי למציאות של טרור. יש משהו מקומם במחשבה שאזרחים במדינה חופשית אינם יכולים ליהנות "סתם כך", בלי המועקה של בידוק ביטחוני ואמצעי טרור, אבל זה, לשיטת פפר, בדיוק מה שהעם הצרפתי צריך. הוא כותב:
"כל עיר וכפר בצרפת מקיימים מופעי זיקוקים וריקודים המוניים במוצאי יום הבסטיליה. להגן על כל אחד מהאירועים האלה מפני פיגוע דריסה, ירי או תופת, דורש הרבה מעבר למשאבים הביטחוניים של צרפת. מה שחשוב יותר, זה מעבר לתפיסה המנטלית הלאומית שלה ושל דמוקרטיות אחרות.
בישראל למודת הטרור המצב כמובן שונה. כל רשות מקומית המפעילה במות בליל העצמאות מתורגלת בסגירת רחובות לתנועה מסביב והמשטרה מוצבת עם מחסומים וכלי נשק שיכולים לעצור נהג דורס. על-מנת שצרפת תנהג באותה צורה, מדובר לא רק בהשקעה של מיליארדי אירו, אלא בשינוי תפיסה מוחלט שלא עולה על הדעת. וגם אם כן, זה יקח שנים. בינתיים האופציה היחידה היא סיכול הפיגועים בטרם יגיעו ליעד".
האירוניה, לעניות דעתי, היא, שדווקא יום הבסטיליה מסמל את הרפובליקה הצרפתית, ואת ערכיה החופשיים, לעומת הערכים המלוכניים הישנים. אלו הם הערכים שבשמם יצאו אמיל זולא ושאר ה"דרייפוסרים", בתפר שבין המאה ה-19 למאה ה-20, בכדי להגן על דרייפוס החף מפשע, כאשר משפט דרייפוס אינו אלא "התירוץ" למאבק ערכים בין תומכי הסדר הישן לבין תומכי הרפובליקה;
הרפובליקה משמעותה אירופה המודרנית והסובלנית, זו שהפכה סובלנית ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, וזו שסובלנותה, לטענת רבים, מנוצלת בציניות על-ידי גורמי טרור איסלאמיים אשר מנצלים את רגשי האשם של אירופה, בגין מה שעוללה ליהודים, ואת נדיבותה, עקב כך, בתחום ההגירה, בכדי לשנות את סדרי היסוד שלה.
