מי מצפה למותם של ניצולי השואה

את טורו השבועי בישראל היום הקדיש השבוע גילת למרכז הגריאטרי ברשל"צ, אותו מרכז אשר מצוי ‏מזה זמן רב בסכנת סגירה. גילת כותב על המרכז,שהוא:‏ ‏

• ".. אחד היהלומים של השירות הציבורי; אחד המרכזים הגריאטריים המפוארים שהוקמו למען ניצולי ‏השואה ועכשיו מנסה הממשלה, באטימותה ובחוסר רגישותה לניצולים, לחסלו. לחסלו, ממש כך, למחוק ‏אותו מהקרקע - כאילו נציגי משרד הבריאות מבקשים לומר למאושפזים: זקנים וניצולים יקרים, אתם ‏מאריכים ימים יותר מידי, נמאסתם, תמותו כבר. תמותו, תמותו, תמותו. אתם עולים לנו הרבה מאוד כסף, ‏אתם משבשים לנו תוכניות".‏

גילת זועק, מזה מספר שבועות, כי המדינה מנסה לחסל את המוסד לטובת כרישי נדל"ן, שנמצאים בהיכון ‏כבר 15 שנה. הוא מציין: ‏ ‏

• "זהו הקרב מצמרר בין אנשים שליבם לב אבן לבין אנשי החמלה; מאבק בין אטומים לשפויים; עימות קשה ‏עם גורמים מקצועיים שרואים הכל דרך החור של הגרוש ומנסים לשכנע את שר הבריאות, יעקב ליצמן, ‏לחתום על תעודת הפטירה". ‏

גילת אינו "קונה" את טענת המדינה כי המרכז אינו רווחי, משום שהמדינה היא זו שהורתה שלא לקבל אליו ‏ניצולי שואה חדשים, וברור שאם היו מתקבלים אל המוסד ניצולי שואה חדשים, תקציביו היו גדלים ‏בהתאם; גילת אינו קונה את טענת המדינה ואת טענת עיריית רשל"צ כי אין ביקוש למוסד: נהפוך הוא: הוא ‏מביא עדויות של עובדי המקום, כי בטרם קשיש נפטר, רשימת המתנה ארוכה של קשישים אחרים, ניצולי ‏שואה גם הם, משתרכת בתור לתפיסת מיטתו. ‏ צריך לקרוא את הפרטים המחרידים בדיווחים של גילת בכדי להבין כי הממשלה - משרד האוצר ומשרד ‏הבריאות, יוזמים מהלכים אקטיביים לצורך ייבוש המוסד, וזה כולל העברת משלוח של ציוד חיוני ‏לקשישים (מחשבים, טלוויזיות, שמיכות פוך ואף טיטולים) למוסד סמוך, מתחרה, שמואל הרופא; ‏ האבסורד, גורס גילת, הוא שלמוסד שמואל הרופא ולמוסד ברשל"צ הנהלה משותפת, אך אותה מנהלת ‏חפצה בייקרו של מוסד שמואל הרופא, כאשר את המוסד הגריאטרי, מדווח גילת, היא מבקשת לייבש; גילת ‏מתקומם על כך שיד אחת של הנהלת המוסד, בהנחיית הממשלה, גורמת לייבוש המוסד, ויד אחרת שלו ‏זועקת זעקת קוזק נגזל כי המוסד אינו רווחי ויש לסגרו, לטובת כרישי הנדל"ן, כפי שעולה מתחקיר גילת, ‏אך הממשלה מכחישה בשלייזמליות, ובניגוד לעובדות בשטח.‏ גילת מציין כי בתקופת הקדנציה של שרת הבריאות הקודמת, יעל גרמן, היא הורתה לפתוח את שערי המוסד ‏לקשישים חדשים, אולם בחלוף 11 חודשים התחלפה הממשלה, ושר הבריאות החדש, יעקב ליצמן, ביחד עם ‏שר האוצר החדש, משה כחלון, קונים את הבלופים של כרישי הנדל"ן שמושכים בחוטים ומבקשים לייבש ‏את המוסד, ומדברים בשני קולות: מבטיחים לעובדי המוסד ולמשפחות הקשישים כי ימנעו את סגירת ‏המוסד, אך לא עושים דבר בפועל;‏ צריך לקרוא את הטור של גילת במלואו, בכדי להיכנס לעובי הקורה של הפרטים המצמררים. זו הבנאליות ‏של הרוע, אני מוסיפה. אם יש בנאליות של רוע, היא מתוארת בפרטים מצמררים בטורים של גילת, ‏העוקבים אחרי הפרשה, והמילה האחרונה לא נאמרה.‏‎ ‎‏ זו הבנאליות של הרוע משום שאיש לא רוצה לפגוע ‏בניצולי השואה: הם רוצים להיטיב עם כרישי הנדל"ן, והתוצאה לניצולי השואה היא הרסנית וקטלנית ‏‏(שכן קשיש גריאטרי שאינו מקבל טיפול ראוי מצוי בסכנת מוות).‏ גילת מביא תגובה עגומה ולא ראויה ורשמית ובנאליות עד רוע של משרד הבריאות; ‏ אני מציעה להמשיך לעקוב אחרי הטור של גילת. מפני שהטורים שלו הם הטורים החשובים ביותר בעיתונות ‏סוף השבוע: הם לא עוסקים במאבקי כוחות קטנוניים על משרות בממשלה, ולא בסיקור מי שיודע לצעוק ‏הכי חזק על אפליה וגזענות: הטורים של גילת ראויים לציון כי הם עוסקים במי שאין להם כוח לצעוק באופן ‏מתוקשר את עלבונם, את כאבם, את השפלתם ואת הזנחתם.‏ אלו הם ניצולי השואה, אותם ניצולים שמדינת ישראל גזלה את שילומיהם לאורך כל השנים, אותם ניצולים ‏אשר בשנות החמישים והשישים נחשבו כ"סבון" וכ"מי שהלכו כצאן לטבח".‏ אני רוצה להעיר מספר הערות לסיום טורו של גילת:‏ א) העיתונות מלאה בפינג פונג פובליציסטי סביב אמירתו של תא"ל יאיר גולן על "תהליכים מעורר דאגה". ‏יש פה בלבול מוח פובליציסטי אינסופי ששותפים לו טובי הפובליציסטיים בנוגע ל"האם ישראל של שנות ה-‏‏2000 דומה במשהו לגרמניה של שנות השלושים"; ‏ יש משהו שחייבים להעיר: בשנות השלושים העולם מכר את היהודים, והפקיר אותם, תמורת הנפט ‏הסעודי: הבריטים, שהיו מחויבים לאפשר עליה יהודית לארץ ישראל, התנכרו לחובתם, בין היתר בגלל ‏שדולת הנפט הסעודי שהחלה לפעול במרץ בתקופה ההיא: דם יהודי הפך אז הפקר, כי נפט היה חשוב ממנו: ‏וכיום, רווחת ניצולי השואה היא הפקר, כי האינטרסים של כרישי הנדל"ן יקרים יותר לליבם של ראש ‏עיריית רשל"צ, ואולי גם לליבם של כחלון וליצמן (זה בסימן שאלה כי תשובותיהם עד כה מעורפלות ולא ‏ברורות)‏ ב) השיח על הקיפוח העדתי אינו שלם ואינו מדויק, כשלא מבינים שאחת הקבוצות הכי מקופחות והכי ‏מוזנחות בישראל היא דווקא קבוצה אשכנזית של ניצולי שואה; ‏ כל שיח שמחלק את הישראלים ל"אשכנזים מדכאים" ול"מזרחים מדוכאים" הוא שיח שטחי ופלצני, שאינו ‏מביא בחשבון את המורכבות של העניין, שאינו מבין שיש מזרחיים שאינם מקופחים, כמו ראשי ש"ס, אלא רק כאלה ש‏יודעים לצעוק על קיפוח, מתוך עמדת הכוח שלהם, ולבקש להדיח את רמי סדן; ויש אשכנזים שאיש לא רואה ‏אותם, איש לא זועק את זעקתם, זעקתם ניצולי השואה, אבל הדי הזעקה אינה נשמעת באותה עוצמה ‏שנשמעה זעקת ש"ס אחרי שרמי סדן כינה את אריה דרעי גנב, וביננו, דרעי הורשע בגניבת כספי ציבור, ולא ‏ברור על מה המהומה כשמכנים אותו גנב.‏