ריצ'רד וולף מן ה"גרדיאן" הקדיש את טורו האחרון להתפתחות האחרונה בזירה הדמוקרטית: ברני סנדרס, שלא זכה במועמדות, נאלץ, בדלית ברירה, להמליץ על הילארי, שכן כל צעד אחר שהיה עושה, פירושו היה להכתיר את הליצן דונאלד טראמפ ולהנחית אותו בבית הלבן. זה לא היה ברור שזה עומד לקרות: לאורך כל הדרך, הגם שהפערים בין
ברני סנדרס לבין
הילרי קלינטון התרחבו, לטובת קלינטון, לברני עוד הייתה תקווה שהוא יזכה;
היו לו כמה ניצחונות מעודדים בראשית הדרך, כגון הניצחון שבניו המפשיר, ובעוד כמה מדינות לא גדולות. כיליד ניו-יורק, הוא תלה תקוות גדולות בפריימריז בניו-יורק שנתקיימו ב 19 באפריל, אלא שגם להילארי יש יתרון לא רע בניו-יורק, שהרי כסנטורית, ייצגה מדינה זו, ועוד בתקופת המתקפה על מגדלי התאומים של 9/11.
אחרי ההפסד בניו-יורק, היה ברור לכולם שלברני אין סיכוי לזכות, ואנשים החלו לתהות מדוע הוא ממשיך במרוץ;
לתלות תקוות במדינה הגדולה הבאה, קליפורניה, היה מטופש מאוד מצידו, שלא לומר פנטזיונרי, שכן קליפורניה היא מדינה של שחורים ושל מיעוטים, ובאופן אבסורדי, מיעוטים לא נטו להצביע לברני, למרות היותו בן מיעוטים בעצמו, למרות שהיה פעיל בתנועה לזכויות האזרח עוד משנות השישים, ולמרות שההיסטוריה של הילרי קלינטון בתחום הזה, היא לא מן המשובחות (בין היתר היא תמכה בהגברת הכליאה בבתי הסוהר, רפורמה שפגעה בעיקר באוכלוסייה האפרו-אמריקנית).
ברני המשיך לרוץ, על הדלק של מאות אלפי תרומות ה 27$ שגייס, והצהיר, כי גם אם לא יזכה ברוב קולות הבוחרים, הוא יציג את מועמדותו בוועידת צירי העל;
זו כמובן יומרה פנטזיונרית, שכן מרבית צירי העל תומכים בהילארי; שלא לדבר על כך שהילארי היא בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית, מקושרת היטב, וברני הוא אאוסטיידר, שהיה לאורך כל השנים סנטור עצמאי, והקפיצה שלו על עגלת המפלגה הדמוקרטית אירעה באופן פרגמטי,אך ורק לקראת הבחירות, כאשר סקר מקדים הבהיר לו שאין לו סיכוי לרוץ כמועמד עצמאי.
יש מי שהשתעשעו במחשבה (בין היתר The Young Turks), שברני ישבור את הכלים, ולאחר שיפסיד בזירה הדמוקרטית, יציג את עצמו כמועמד עצמאי. הרעיון הזה פותח ב The Young Turks ערוץ תקשורת עצמאי שתמך לאורך כל הדרך בברני סנדרס, וסירב לקבל את הבשורה המרה, ולפיה America does not feel the Bern.
גם לברני לקח זמן לעכל את ההפסד שלו, ולא ברור מה אירע מאחורי הקלעים, שהוביל לשידוך המאולץ של ברני והילארי. לקראת הסוף ברני הצהיר, שגם אם לא יבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית (באמת? לא ידענו), הוא ישתמש בכוחו בכדי להשפיע על מצע המפלגה הדמוקרטית מבפנים, לצורך הכנסת כמה תיקונים ברוח המהפכה שיצר.
וכאן, הפעם, הוא לא הפריז. בעוד שהכנסים של הילארי היו לקוניים, אפורים, פרווה, מאולצים וסכריניים, הכנסים של ברני סנדרס בכל אתר ומקום אליו הגיע בארצות הברית, נראו כמו שידור חוזר של פסטיבל וודסטוק, עם המון צעירים מריעים ונלהבים; הוא המשיך למחזר את אותן קלישאות - כנס אחר כנס, בפני קהל אוהד ששרק בבוז בכל פעם ששמה של הילארי אוזכר, ואשר הריע בכל פעם שהוא דיבר על Tuition free, ועל כך שהעם האמריקני פדה את וולסטריט מספיק פעמים, ועכשיו הזמן שוולסריט תפדה את החשבונות התופחים של הציבור האמריקני, ובראשם: חובות הסטודנטים שהאמריקנים סוחבים גם כששערם מצמיח שיבה.
לברני היה, ויש, קהל מעריצים. וזה כוחו, וכאן האנשים של קלינטון היו צריכים להתפשר, ככל הנראה. קלינטון מצהירה על עצמה שיש לה יכולת To get things done, וכנראה האנשים שלה, שמומחים בלעשות משאים ומתנים עם המפלגה הרפובליקאית, עם תורמים כבדי כיס ועתירי ממון, וגם עם כמה משיגענס במזרח התיכון, יזמו את המשא-ומתן עם סנדרס. אחרי הכל, הילארי היא הפרגמטית, וברני היה, ועודנו, כחולם (על שכר מינימום של 15$ לשעה, ועל שירותי בריאות והשכלה בחינם, ועל מזרח תיכון, לא חדש, אבל כזה שארצות הברית תעזוב אותו בשקט).
המשא-ומתן מאחורי הקלעים הוביל להצהרה משותפת של ברני סנדרס ושל הילרי קלינטון, בראשית יולי. כמובן שהאוהדים השרופים של ברני הכינו את משפטי האכזבה בטוויטר, שכן, אחרי הכל, החלילן הסוציאליסט מברוקלין, הקשיש הכי צעיר בחבורה, איכזב אותם. דווקא היה אחד שמאד תמך בכך: Cenk Uygur מהטורקים הצעירים אמר שזו בחירה בין Bad to worse, ואם היו נותנים לו לבחור בין מוסליני להיטלר, הוא היה בוחר במוסיליני, שזה הרע במיעוטו.
אבל האוהדים השרופים של ברני לא שבעו נחת מן החיבור הפרגמטי הזה. חלקם שקלו בכלל לא להצביע למפלגה הדמוקרטית בבחירות הקרובות, בבחינת "תמות נפשי עם ברני", או בגרסה האמריקנית: Bernie or Bust.
הטור של ריצ'רד וולף עוסק בדיוק בנקודת השבר הזו: ברגע הזה, שבו ברני סנדרס והאוהדים שלו צריכים לנחות מהחלומות הסוציאליסטים שלהם בנוסח סקנדינביה, אל הקרקע האמריקנית הרוויה קפיטליזם חזירי וגזענות, ולבחור בין הרע לבין הרע במיעוטו.
לפי הדיווח של וולף, שפת הגוף של ברני - באירוע האיחוד, ה endorsement להילארי, הייתה מסויגת, והוא עשה זאת כמי שכפאו השד, ואפילו הכין ממחטה לניגוב הזיעה, זיעה, אשר לדעת וולף, מקורה במחשבה על מה שצפוי לו מן המעריצים השרופים שלו שיודיעו לו בכל הרשתות החברתיות שהוא אכזב אותם. להילארי זה היה יותר קל, מדווח וולף.
די ברור, לטעמי, מדוע להילארי המעמד הזה לא היה קשה: הילארי היא זיקית הרגילה לשנות ולהתאים את העמדות הפוליטיות שלה לשיקולים של עלות אל מול תועלת, ושל כדאיות פוליטית: היא כבר הייתה נגד נישואים חד מיניים, ואז בעד, היא הספיקה לתמוך במלחמה בעירק, ולהכות על חטא, להצהיר שהיא שמרנית, ואז שהיא פרוגרסיבית, ובכלל, היא שינתה את העמדות שלה כמעט בכל נושא אפשרי שעל הפרק, לפי שיקולים צרים ואינטרסנטיים: וזאת להבדיל מברני סנדרס, שבמשך 40 שנה מחזיק באותן עמדות, החל משנות השישים המוקדמות, אז נעצר על-ידי המשטרה בעוון תמיכה בביטול ההפרדה הגזעית שנהגה אז, בשנות השישים.
וולף, בטורו, מציין כי במערכת בחירות זו, אחוז הבוחרים של המפלגה שלהם אשר כה מאוכזבים מן המועמד שזכה, עד שיצביעו הצבעת מחאה למפלגה הנגדית או למפלגת שוליים חסרת חשיבות, הוא הגבוה ביותר עד כה: כ 14% מתומכי המפלגה הדמוקרטית אשר מאוכזבים מניצחון הילארי, יצביעו הצבעת מחאה, וכ 23% מתומכי המפלגה הרפובליקנית יעשו כן.
או במילים אחרות: קלינטון וסנדרס שילבו ידיים (באופן מאולץ, אמנם) ואיחדו כוחות, בכדי שהגרוע מכל, טראמפ בבית הלבן, לא יתרגש על ראשה של האומה האמריקנית ועל ראשו של העולם: אבל, עם ההפכפכות של מערכת הבחירות הזו, וכשמרוץ צמוד, וכשלא ברור כיצד פיגוע הטרור הבא ישפיע על תוצאות הבחירות, איש אינו יודע אם בבית הלבן תשב פוליטיקאית מנוסה, קצת מושחתת, קצת אפרורית, אבל לפחות, יציבה וצפויה, או שמא, ליצן כתום פרצוף עם פאה צהובה, שרוחש חיבת יתר לפוטין ולרודנים אחרים, מעצבן את העולם המוסלמי, ואי-אפשר לצפות צעד אחד קדימה שלו.
