את הטור השבועי שלו ב
מעריב מקדיש אודי סגל לצביעות בכל גזירות המחנה, ובכל שדרות החברה:
הוא ממחיש את האבסורד שבמחנה הימין, שבו כל מי שמביע עמדה קצת ריאלית, פרגמטית, או כזו שסוטה מן המתווה הקיצוני ביותר, הופך ל"שמאלן" בעיניהם: בעיני הימין, ימנים אדוקים בעיני עצמם הם בכלל שמאלנים (הוא מדבר על
בנימין נתניהו,
גדעון סער,
דן מרידור,
אביגדור ליברמן, ועל הלמה והאיך - ניתן לקרוא בטור שלו).
שיא האבסורד, לטענתו, הוא לראות בשרת המשפטים,
איילת שקד, "שמאלנית", רק משום שהאחרונה אימצה חוות דעת משפטית הגורסת שאת פינוי עמונה לא באמת ניתן למנוע, מבחינה משפטית.
לעניות דעתי, כאשר הימין מסמן כל אחד, אפילו משלהם, כ"שמאל", הוא חושף בכך את דלות ואת קטנות הטיעון הימני: המשנה הימנית המבקשת שליטה בעם אחר לנצח, או סיפוח עכשיו (ראו ערך ספרה של קרוליגן גליק), אינה מתיישבת עם מושכלות יסוד ועם היגיון;
כל איש ימין שיושב בממשלה חייב, מתוקף המחויבות לגבות מילים במעשים, לנהוג על-פי אמות המידה של ההיגיון הפוליטי והמדיני, ואמות המידה הללו - מחייבות פרגמטיזם. ויש כאלו שפרגמטיזם וריאליזם מדיני נדמים בעיניהם כ"סמולנות" (למקרה שפרופ'
אריה אלדד שואל).
אבל זו לא "סמולנות"; זה רק ריאליזם. זו רק שפיות. אי-אפשר לשלוט בעם אחר לנצח, וחייבים ליזום הסדר כל שהוא, לפני שהוא יכפה עלינו הר כגיגית. ועצם העובדה שכל שר ימני בממשלה מתפכח ומבין את חשיבות הריאליזם, מעידה שהחזון הימיני אינו מחזיק מים, אינו רציונאלי, אינו ריאלי, ואינו ישים באמת.
הלאה:
בהמשך טורו עובר סגל לסוג אחר של צביעות. הוא כותב:
"זועקי הקיפוח הם אלופי ההתנשאות על אחרים; יללני הגזענות המזרחית הם ראשוני הגזענים נגד ערבים; דרשני
חופש הביטוי והאיזון בתקשורת הם חלוצי סתימת הפיות; המטיפים לעיתונאים ויוצרים לדקדק בעובדות ולבדוק כל פרט לפני הפרסום, הם בעלי האצבע הקלה ביותר על מקלדת הרשת החברתית; בכייני החרם על ישראל יחרימו בלי למצמץ את כל מי שלא מתיישר עם משנתם. בקיצור הפוך גוטה, הפוך".
על מי הוא מדבר? על
מירי רגב ועל אביגדור ליברמן, וטיפולם ההזוי, לטעמו של סגל, בפרשת
ירון דקל מגל"צ/
מחמוד דרוויש, ועל עוד רבים אחרים בקרנבל הצביעות. כדאי לקרוא אם רוצים להבין כיצד, ועל סמך מה, הוא מגיע למסקנות שלו.
המשעשע הוא, שהוא סבור שאיש לא מחה על דבריו של הרב יגאל לוינשטיין נגד הלהטב"ק, בעוד כולם מחו על דבריו של גידי אורשר בגנות המזרחיים.
אגב, סתם לידיעה: מקריאת טורו של קלמן ליבסקינד מתבקשת מסקנה הפוכה: כולם מחו על התבטאויותיו של לוינשטיין ואיש לא מוחה על ההתבטאות של אורשר.
פרשנות, ככל הנראה, היא בעיני המתבונן.
