קרולין גליק, בטורה השבועי ב
מעריב, עוסקת בסאגה הבלתי נגמרת של המשא-ומתן בנוגע לסיוע הביטחוני האמריקני לעשור הקרוב.
בטרם אסקור את טורה, אקדים כמה מילים:
אחת הטענות המפתיעות של גליק, בספרה "סיפוח עכשיו", היא שארצות הברית אינה נוטה חסד לישראל, כשהיא מספקת לה סיוע ביטחוני שנתי בסך של 3 מיליארד דולר: גליק גורסת כי ארצות הברית זקוקה לישראל לא פחות. מומלץ לקרוא את ספרה, ולהבין, גם אם לא בהכרח מסכימים עם מסקנותיה.
זה חשוב להבין זאת, שכן ככל שמתייחסים לסיוע הביטחוני מארצות הברית כחסד אשר ארצות הברית מעטירה על מדינה סרבנית-שלום כמו ישראל, המסקנה המתבקשת היא שאין על מה להתמקח, שכן לא מתמקחים כמישהו עוטר על ראשך חסדים:
ראוי להכיר את גישתה של גליק, ולפיה, ארצות הברית זקוקה לישראל יותר ממה שנדמה לה, וישראל היא לא הנטל על ארצות הברית שרק מסרב לכל הצעת שלום: מנקודת מוצא זו, ניתן להבין טוב יותר את הדיון מנקודת מבטה של גליק על הסיוע כן/לא/באיזה היקף וכו'.
גליק גורסת כי הסכם הסיוע הביטחוני המתהווה הוא אסון, משום שיש בו פוטנציאל לאיום על התעשיה הביטחונית הישראלית שתיאלץ לפטר אלפי עובדים, ולא תוכל לתקצב פיתוח עתידי של "מוצרים ביטחוניים", אם נכנה אותם כך, אשר תפקידם לקדם איומים ביטחוניים בלתי צפויים:
במילים אחרות, גורסת גליק, מכת המוות לתעשיה הישראלית הביטחונית אינה שקולה לאובדן פרנסה שמתרחש כאשר סוגרים מפעל טקסטיל: מכת המוות שמנסה ארצות הברית להנחית על התעשיות הביטחוניות הישראליות תפגע בעצמאות של ישראל, באי-תלותה בארצות הברית בעתיד, וביכולתה לפתח כלי נשק חדשניים, על-פי ההתפתחויות, אשר כעת לא ניתן לצפותן, של צרכי ביטחון עתידיים.
כך לדוגמה, לטענתה, מטוס ה F35 שארצות הברית מכרה לישראל מלא כרימון בחסרונות (מומלץ לקרוא בטורה), ומערכת ההפעלה שלו בכלל מצויה בשרתים של ארצות הברית, מה שאומר שישראל תהא תלויה במתכנתים בארצות הברית בכדי להפעיל את מטוסי הקרב שלה.
מומלץ לקרוא את הטור המלא של גליק בכדי להבין את הסיפור לעומקו, על כל הניו-אנסים ועל כל הפרטים שלו:
עם זאת, גליק אינה עונה על השאלה, האם הממשל הבא יוכל לתת לנו יותר. היא ממליצה על פיתוח ביטחוני משותף עם מדינות אחרות, אך אינה מפרטת (בשל קוצר היריעה), האם יש בפתרונות שהיא מציעה תחליף מלא לסיוע.
