חמי שלו מ
הארץ מקדיש את טורו השבועי לוועידת המפלגה הדמוקרטית. הוא כותב:
"נאומה ההיסטורי של קלינטון בערש האומה האמריקנית בפילדלפיה הציג מועמדת מנוסה, בקיאה וממושמעת, שעמדה בניגוד בולט לרברבנות, לתגרנות של יריבה ולשליפות מן המותן המאפיינות אותו".
לטענת שלו, כל המכשולים אשר איימו לעמוד בדרכה של הילארי, סולקו באופן חלק ומשביע רצון: החל מפרשת האימיילים הראשונה, דרך פרשת האימיילים השנייה (זו אשר דרכה נתגלה כי המפלגה הדמוקרטית סיכלה את מועמדותו של
ברני סנדרס); וכלה בהתנגדות אפשרית של אוהדי ברני, אשר לא בדיוק סמפטו, בלשון המעטה, את קלינטון, ונהגו להשמיע קריאות בוז כל אימת ששמה עלה בכנסי הבחירות של ברני סנדרס;
שלו מציין כי זו הייתה ועידה מוצלחת, ואם לרגע סברו הרפובליקאים שיש להם מונופול על הפטריוטיות, הם למדו כי זו שורה במידה לא פחותה מעל פני הוועידה הדמוקרטית, רק בלי האלמנט הגזעני (בוועידה נאם אב שכול לחייל מוסלמי);
לדעת שלו, נכון, אמנם, שנשיא שחור אשר מעביר את שרביט הנהגת המפלגה למועמדת אישה, היא סוג של היסטוריה, אבל מבחינת מינון ה"באאז ההיסטורי", נשיא שחור, לדעת שלו, זה הרבה יותר "באאז היסטורי" מאשר נשיאה אישה. והוא צודק. כי דיכוי השחורים היה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מושרש בארצות הברית, מאשר דיכוי הנשים (הגם שהאחרונות זכו ל
זכות הצבעה לאחר השחורים).
שלו גורס כי לפני 4 שנים איש לא שער שטראמפ יבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית, כמו שאיש לא שיער שהילארי תגיע למעמד הזה:
אני דווקא סבורה שכאן שלו טועה: הילארי, כפי שהוא מציין, היא שאפתנית, אך שאפתנית במובן הרע, לטעמי:
אינטרסנטית שמשנה את עמדותיה לפי אינטרס פוליטי רגעי (הייתה נגד, ואז בעד נישואים חד מיניים, הייתה בעד, ואז נגד המלחמה בעירק, בהתאם לברמטר הבודק את הלכי הרוח בציבור), מי שנצלה את קרן הקלינטונים בכדי למנף את עצמה כלכלית, ומי שהפמיניזם שלה נעצר כשבעלה המושל/נשיא מטריד מינית נשים;
הילארי, בזמנו, הביעה תמיכה בברק אובמה, בכדי לקבל את האתנן של מינוי למזכירת המדינה, לדעת אי-אלו פרשנים (cenk uyger לדוגמא). היא אינטרסנטית מובהקת, ללא עמוד שדרה מוסרי, ונדמה שאחרי שהבית הלבן נראה לה כמו מקום טוב לגור בו, בתקופת נשיאותו של
ביל קלינטון, היא החליטה, ממניעי אגו, להגיע לשם בעצמה, תוך שדרכה גדושה בתרומות מוולסטריט, תרומות אשר עיוותו את עמדותיה בנושאים חברתיים וכלכליים מהותיים.
זו לא מהפכה אמיתית. זו שמרנות (יש לציין כי גם בנושא היותה שמרנית או פרוגרסיבית, הילארי נהגה להשיב לכל מראיין בכל תקופת זמן את התשובה שתקנה לה את מספר הבוחרים הרב ביותר לפי שיקול קר);
לעניות דעתי, לו ברני סנדרס היה נחבר כמועמד המפלגה הדמוקרטית, זו הייתה מהפכה אמיתית. הוא גם יכול היה לנצח את טראמפ, אך צחוק הגורל הוא שהמפלגה הדמוקרטית, אשר לנגד עיניה עמדו לאורך כל הדרך הסקרים המנבאים ניצחון אפשרי של סנדרס על טראמפ, בחרה ביודעין להכשיל את סנדרס ולהמליך את קלינטון, מתוך נטילת סיכון ביודעין שהמרוץ צמוד, ואולי סיכול מועמדותו של סנדרס פירושה הכתרת טראמפ: סנדרס, מצידו, לא נהג בנקמנות, ותמך בקלינטון כשהפרגמטיזם חייב זאת.
לא בטוח שהמפלגה הדמוקרטית ראויה לנדיבות הזו שלו.
