קרולין גליק, בטורה השבועי ב
מעריב מתמקדת במורשת אובמה, אשר לטענתה, כפי שיבואר בטורה, היא מורשת אנטישמית בהתעוותה.
הטיעון של גליק בטור שלה, הוא שאובמה בוחר להשאיר אחריו מורשת, והמורשת שהוא בוחר להותיר אחריו היא אנטישמית. כיצד יודעת גליק שאובמה בוחר להשאיר אחריו מורשת? הוא מגנה לעיתים תכופות יותר את ההתנחלויות, ולשיטתה, הוא לא עושה זאת כדי לאותת משהו לאירופים, כי האירופים האנטי-ישראלים לא זקוקים לאישור מאובמה; לשיטתה של גליק, אובמה גם אינו מכוון למועצת הביטחון של האו"ם, כי אם היה מבקש לעשות צעדים במישור הזה, הוא היה עושה זאת בשקט, מתחת לרדאר, כפי שמבצעים בחכמה צעדים דיפלומטיים.
אובמה, לשיטת גליק, מכוון לציבור האמריקני: גליק ממחישה כיצד אובמה מגנה התנחלויות ללא הבחנה: גם כאלו שמוסכם על האמריקנים כי תוותרנה בגושי ההתנחלויות, וגם מבודדות: המדיניות שלו, לדעת גליק, אינה מקדמת שלום, אפילו שלום בגרסת מתווה שתי המדינות, כי גם במתווה שתי המדינות מוסכם להשאיר גושי התנחלות ולבצע חילופי שטחים; לדעת גליק, ההתנגדות של ממשל אובמה לכל התיישבות יהודית בגדה המערבית, כאשר במקביל אובמה מעודד התיישבות ערבים שם, אינה אלא מורשת אנטישמית שהוא מותיר.
לצערי, אני נאלצת לחלוק עם גליק בנושא הזה: אז נכון, שלהציג באופן חד-צדדי את ישראל כמקור כל הרע, זו אנטישמיות, שמרפררת למיתוסים אנטישמים עתיקים בדבר היות היהודים ה"אנטי כריסט", "זקני ציון המאיימים להשתלט על העולם", וכו'. אני מסכימה עם גליק כי העולם מתעלם מההסתה האנטישמית ברשות הפלשתינית, ומן העידוד התרבותי לטרור. אני מסכימה.
אבל, התנגדות להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון אינה אנטישמיות: היא פרגמטיות: התיישבות יהודית ביהודה ושומרון פירושה לסכל את פתרון שתי המדינות, שמבין שורה של פתרונות רעים, הוא הרע במיעוטו (אני לא מאמינה ב"מזרח תיכון חדש", ואיני תמימה לגבי כוונות הפלשתינים. אני פשוט סבורה שמתווה שתי המדינות עדיף על פני מתווה המדינה האחת). כשאובמה מתנגד להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון, הוא לא עושה זאת מתוך אנטישמיות, אלא מתוך תפיסה פרגמטית של פתרון שתי המדינות, שימנע את הרס המפעל הציוני.
לקרולין גליק יש ויכוח מרתק עם פתרון שתי המדינות: היא כתבה כתב סנגוריה מאלף על פתרון המדינה האחת (הספר: "סיפוח עכשיו"), ואת מה שיש לי לומר על כתב הסנגוריה שלה, אומר ברשומה נפרדת, ולא כאן, מפאת קוצר היריעה. קרולין גליק מנתחת בצורה מבריקה את הבעיות ברשות הפלשתינית, שהפכה לארגון טרור שמקבל חיבוקים, תמיכה מורלית ובעיקר - תמיכה כספית, מכל העולם. ועדיין, הפתרון שלה, לדידי, אינו אלא מסקנה שגויה לעובדות נכונות.
התנגדות להתיישבות יהודים בגדה אינה אנטישמיות, אלא רק שימת זכוכית מגדלת על מעשי ישראל, תוך התעלמות ממעשי הפלשתינים.
