נחום ברנע בחר לסקר השבוע, ב
ידיעות אחרונות, את "מאחורי הקלעים" של אולימפיאדת ריו. הוא כותב:
"הוועד האולימפי הבינלאומי מצפה מהעיר המארחת לטפל בארבעה סוגי תשתית, לפי סדר: ביוב, תחבורה, מגורים ואולמות. ריו הצליחה לא רע בשלושה, ונכשלה באחד: ריח הביוב עולה מכל גשר, מכל תעלה. מצטערים, הכסף נגמר, אמרו המקומיים".
הדברים של ברנע מטרידים, בעיקר לאור העובדה שאלפים פונו מבתיהם, ושלא מעט בברזיל נורו על-ידי המשטרה, בתהליך הזה (מעריכים שכ 1225 איש נורו ע"י המשטרה).
ברנע אכן מציין בטור שלו כי מדינות מתחרות ביניהן מי תארח את האולימפיאדה (בפעם הבאה התחרות היא בין רומא, פריז, בודפסט ולוס אנג'לס), כאשר מטרת הוועדה האולימפי היא להשביח את העיר; המטרה הזו, לעניות דעתי, לא ממש ברורה, כאשר אלפים מפונים מבתיהם (כך היה גם בסין), ומעטים נורים על-ידי המשטרה משום שהם מסרבים לפינוי הזה.
ברנע מראיין את ראש המשלחת, גילי לוסטיג, ומגלה שבכדי להעלות את קרנה של ישראל בעולם מבחינה אולימפית, צריך הרבה יותר מאסמס של
מירי רגב לרב ותפילות וקמעות: אז מסתבר שמדינת ישראל מאמנת את הספורטאים, ומממנת את כלכלתם ואת מגוריהם כל עוד הם מתאמנים, וגם דואגת להם למסלול קריירה חלופי לגיל הפרישה, שבתחום הספורט, כידוע, הוא נע איפה שהוא בין שנות העשרים לשנות השלושים: אחר כך הספורטאים הופכים למאמנים.
העולים מרוסיה כבר השתלבו במדינה, ולכן נראה פחות ופחות תופעות של הצטיינות בספורט, מחד-גיסא, אבל גם פחות תופעות כמו הבעיטה שנתנה המאמנת אירה ויגדורצ'יק למתעמלת קטי לבינה.
