אמיר אורן מקדיש את טורו ב
הארץ לפליטת הפה האומללה האחרונה של
אביגדור ליברמן, זו שכורכת את היטלר והנאצים ואת אובמה ואת הסכם מנכן, באותה נשימה, מלופפים באותו פתיל קצר ידוע:
מסתבר, כך משתמע, כי הפתיל של ליברמן לא הוארך, או לפחות לא מספיק.
אורן כותב:
"פליטת המקלדת של ליברמן אינה טעות זניחה וחולפת. זאת בעיטה בדלי. תיק הביטחון היה חלומו של ליברמן, כשלעצמו ולא רק כמפתח בדלת חדר ראש ה
ממשלה. קודש הקודשים. אחרי 20 שנה בסביבה, ממנכ"ל משרדו של
בנימין נתניהו לראש מפלגה לשר במשרדים כלכליים לשר החוץ, תמרן עד לקומה ה-14 בקריה. אילו שמר שם על שתיקה מצולמת, עוד היה עשוי להיחשב מי שלא מימש אמנם את יומרתו להשפיע על המדיניות הלאומית, אך לפחות השכיל לנצל את ההזדמנות להעמקה בהכרת המערכת - מעין חניך במכללה לביטחון לאומי. אבל ליברמן לא התאפק. יצר הרע גבר עליו, וסופו המהיר שנאלץ לבלוע את מלותיו, או שמא היו אלה מלותיה של ראשת אגף הדוברות".
אורן ממליץ למנהיגים ישראלים שלא להעליב את הממשל האמריקני, זה שאנו יונקים ממנו כל שנה 3 מיליארדי דולרים, ומזכיר מה קרה ל
אריאל שרון, שאחרי מלחמת לבנון הראשונה לא בדיוק היה חביב הממשל האמריקני, וגם למשה יעלון, בגלל פליטת פה אומללה.
מוסר ההשכל של אורן עבור אביגדור ליברמן, הוא ללמוד נימוסים דיפלומטיים (אם אביגדור ליברמן בכלל מסוגל לרסן את עצמו ולאמץ איפוק שכזה). הוא כותב:
"שרי ביטחון ישראלים שאינם בה בעת גם ראשי ממשלה יכולים להצליח בתל אביב רק אם הם מצליחים בוושינגטון. משה דיין,
שמעון פרס,
עזר ויצמן ו
משה ארנס הבינו זאת. כל אחד מהם הגדיר לעצמו את ההצלחה קצת אחרת, אך כולם ידעו שמנצחים עם, לא את, הפנטגון והנשיא שמעליו".
אורן סבור שהמינוי של ליברמן לשר הביטחון הוא מינוי אומלל, שהוא מחבל ביחסים עם הממשל האמריקני, זה הנכנס (
ברק אובמה), ובמקרה שהילרי קלינטון תיבחר - גם בזה היוצא.
הערה שלי: אם טראמפ יבחר, ליברמן ימצא אח תאום וחבר לפליטות פה מביכות. לשניהם יש פתיל קצר אבל אולי, אם יחברו את שני הפתילים יחד, יקבלו פתיל ארוך (ואם הוא לא יהיה ארוך מספיק ניתן יהא לחבר אליהם גם את הפתיל של רג'ב טיפ
ארדואן, של
ולדימיר פוטין ושל בוריס ג'ונסון).
