ביבי וגזירת איסור ההקלטה

דן מרגלית פותח את טורו בישראל היום בהשוואת ההודעה ששחרר אביגדור ליברמן מפתילו ‏הקצר בדבר השוואת הסכם הגרעין להסכם מינכן, תוך עקיפת בנימין נתניהו, ל"עסק ביש" של ‏פנחס לבון וראש אמ"ן דאז, בנימין גבלי. אז נכון שגם אז וגם היום שר ביטחון עקף את ראש ‏הממשלה, אבל יש מקום להשוות? מרגלית כועס גם על נפתלי בנט, כי הסתבר שבזמן צוק איתן הוא ‏עקף את סמכותו של ביבי ודיבר עם אל"ם ארז וינר מתחת לאפו. ‏ הוא ממשיך ותוקף את ביבי, ואת הצעות החוק האחרונות שלו שכמו נועדו לספק לו מעטפת הגנה: ‏אמנם ביבי וח"כ דוד אמסלם מכחישים כי הצעת החוק לאי-חקירת ראש ממשלה מכהן בעבירות ‏קלות, אינה מתואמת עם ביבי, אבל מרגלית לא מאמין. אך מכעיסה אותו (כמו את התקשורת כולה) ‏הצעת החוק של ביבי לאיסור הקלטה של בן שיחך בלא ידיעתו. הוא כותב: ‏ ‏"לפתע הציע ביבי השבוע, שאדם לא יוכל להקליט כחוק את שיחותיו שלו אם לא דיווח על כך ‏מראש לבן-שיחו. זה פרסם לרוצחים ולאנסים ולנוטלי שוחד ולסחטנים ולעובדי ציבור שמתעתעים ‏באזרח הנזקק לשירותם. בלי ההקלטה החשאית נמוגה כלא הייתה שיחת האימים בין אהוד ‏אולמרט לבין שולה זקן, ונפגם הצדק". ‏ גם מרגלית עצמו ניצל בעבר בעור שיניו מתביעת דיבה, בזכות הקלטה שביצע. מרגלית מקנח את ‏טורו במצבה העגום של ישראל בעולם, מצב שהוא עגום, בין היתר, כי ביבי, שמתזז את התיקים בין ‏שריו לפי שיקולים פוליטיים צרים וגחמניים (כמשתמע מטורו של מרגלית) מפזר את התפקיד ‏החשוב הזה של ההסברה, בין מספר שרים שלכל אחד מהם יש רבע תפקיד שקשור בעקיפין ‏בהסברה, ועוד כמה תפקידים אחרים (הכוונה לגלעד ארדן, צחי הנגבי, ומיקל אורן).‏ דומה כי אחרי שביבי מינה את איווט למשרת שר הביטחון, קשה לייחס לו חוסר פניות במינויים ‏לתפקידים חשובים. ‏