ארי שביט, בטורו ב
עיתון הארץ, מפגין "נתניהולוגיה" מדהימה, בהבינו את נפשו של
בנימין נתניהו. הוא כותב:
"תפישת העולם של נתניהו היא תפישת העולם של אביו, בן ציון, והיא אומרת פחות או יותר כך: המציאות היא זירה של התגוששות דרוויניסטית בין כוחות, שבה החזק שורד והחלש נעלם. לערכים, לרגשות, לנימוסים ולהליכות אין חשיבות של ממש. אם אתה בעל עוצמה — הכל יבקשו את קרבתך, גם אם לא יאהבו אותך. אם אתה חסר עוצמה — יתקעו סכין בגבך, גם אם יחבבו אותך. המפתח היחיד לשרידות הוא כוח, כוח, כוח.
ואולם, גם על-פי ההיסטוריון האב וגם על-פי המדינאי הבן יש שני סוגים של אנשים המתקשים להבין את עובדת היסוד הזאת: ליברלים ויהודים. לכן ליברלים נוטים לנהל מדיניות של איוולת. לכן ליהודים אין כשרון מדיני. לכן ליברלים יהודים הם אנשים מאוסים במיוחד, המדברים גבוהה גבוהה בעודם מהלכים כעיוורים סומים בשבילים המסוכנים של יער ההיסטוריה. אם הדברים יהיו תלויים בשמאל, הוא ימיט על העם היהודי אסון נוסף ואחרון".
פרשנים רבים מתווכחים בשאלה "האם נתניהו מונע מאידיאולוגיה או מציניות ורצון לכסף ומתנות". אז ארי שביט הוא "נתניהולוג" המחזיק באסכולה ולפיה ביבי הוא אידיאולוג. אבל אידיאולוג סומא, שוטה, עיוור, כזה שהאידיאולוגיה האוטואימונית שלו מעוורת אותו מלראות דבר או שניים, כמו למשל, שהוא מקיץ את הקץ על הציונות, מסתבר.
