מדימונה דרך עפרה ועד אוסלו

נחום ברנע מידיעות אחרונות מקדיש את טורו לשמעון פרס, שהוא כבר מונומנט היסטורי. ברנע כותב: "שמעון פרס הוא האחרון לדור בוני המדינה. הקריירה הפוליטית שלו הייתה מהארוכות והמרשימות בהיסטוריה: היא נמתחה לאורך 75 שנה, לא פחות, והציבv אותו בעמדת השפעה כמעט בכל צומתי ההכרעה שידעה המדינה, ממלחמת הקוממיות ועד העשור הראשון של המאה ה-21. אין בעולם עוד מדינאי שזכה לקריירה ארוכה ועשירה כל כך; אין בעולם עוד מדינאי שזכה לשנים של פרישה כמו שלו, נישא על כפיים, מוערך ונערץ ומכובד בכל מדינה. בעצם, יש: נלסון מנדלה". ברנע מספר שפרס החל את דרכו בצילם של שני ענקים - ברל כצנלסון, שהיה הססן ואינטלקטואל, ודוד בן-גוריון שהיה איש מעש, וביצועיסט (בין הפרויקטים בניצוחו: מדינת ישראל). פרס בחר ללכת, לפי ברנע, בדרכו של בן-גוריון, ולהפוך לביצועיסט, ובמהלך השנים השיג הישגים מרשימים: החל בניצחונו הפוליטי הראשון בתנועת הנוער של ארגוני השמאל, בשנים שטרם קום המדינה, דרך הכור בדימונה, הקמת ההתנחלויות (מתחת לאפו של רבין), ייצוב האינפלציה, אוסלו (גם שם, זה היה תחת אפו של רבין שהעדיף להידבר עם ההנהגה הפלשתינית המקומית ולא עם אש"ף), ועוד ידו נטויה. ברנע מאמץ את אמירתו המפורסמת של רבין, שפרס הוא "חתרן בלתי נלאה", באופן חלקי בלבד. לדעת ברנע פרס הוא אכן בלתי נלאה, אך חתרן, לשיטתו, הוא לא, ולראיה, בממשלת רבין הראשונה הוא היה נאמן לרבין. בהנתן העובדה שבממשלת רבין הראשונה, הוא הקים התנחלויות, תחת אפו של רבין, ובממשלת רבין השנייה, הוא הכניס לכאן את הטרוריסטים האש"פיסטים מתוניס, חרף רצונו של רבין להידבר עם ההנהגה המקומית, אני לא בטוחה שההנחה הזו שעורך ברנע לפרס כעת, היא בהכרח הנחה מוצדקת.