דן מרגלית מ
ישראל היום מקדיש את טורו השבועי ב"ישראל השבוע" ל
שמעון פרס, וחושב שהלוזריות שלו היא הנשק הסודי שלו, או כפי שמרגלית כותב:
"כל שנותיו בחיים הציבוריים ציפה שמעון פרס לאהדת הקהל, לאהבה גורפת, ומשזו בוששה לבוא, נשמע בקולו צליל סמוי של תרעומת ואכזבה. אך אילו הוענקה לו אהדת הקהל מוקדם מידי, ספק אם היה מגיע להישגיו העיקריים. כדי לגעת בפסגות כאלה של הצלחה נחוצה לחימה מילולית עיקשת תוך הפקת יכולת אינטלקטואלית וניאולית, ואלה מתגלים לרוב תוך כדי משבר, ולא בתנאים של רוגע".
מסתבר, לפי מרגלית, שאותה ועידה במפלגת העבודה, אשר במהלכה שאל פרס את הקהל אם "הוא לוזר", והקהל צעק בשאגה שאכן, לא הייתה הפעם הראשונה שפרס קיבל זובור ציבורי.
מרגלית מספר שבעת הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה, הוא זכה ל"עליהום" מ
אורי אבנרי, מ
גולדה מאיר, מאיסר הראל ומיגאל אלון, וישעיהו ליבוביץ התנבא כי צבאות אמריקניים ורוסיים יצנחו עם מטוסי קרב על "מפעל הטקסטיל".
פרס הגיב בקור רוח, כך, לשיטת מרגלית, כקדימון לקור הרוח שבמהלכו קיבל בשוויון נפש את ההפסד ל
יצחק רבין, ל
בנימין נתניהו ולמשה קצב.
מרגלית מתאר את פרס באופן ריאלי, ולא נכנע לטרנד של האלהת דמותו, רק משום שהוא שוכב כעת בבית החולים: הוא מצייר את פרס שלצד הישגיו ניחן בתכסיסנות, ולעיתים אף בקטננויות פוליטית, אבל בשורה התחתונה, לדעת מרגלית, פרס ניחן "ביכולת נדירה לראות את המין האונשי תמיד בתנועה, לעולם לא קופא על שמריו".
