אודי סגל מ
מעריב מצליח, באורח פלאי, לתמצת בעמוד אחד בלבד, את מהות הויכוח על עצם הלגיטימציה של ההתנחלויות, הן מנקודת מבט פנים פוליטית - היינו - עמדת השמאל לעומת עמדת הימין, והן מנקודת מבט חוץ פוליטית, היינו - מדינת ישראל נגד שאר העולם האנטישמי והאו"ם-שמו"ם. הוא כותב:
"גם אם תהיה מדינה אחת שתגיד שנתניהו צודק - וכרגע אין אחת כזו - הרי שהיעדר הרצון, המנהיגות והחזון הפלשתיני להגיע לשלום לא מכשיר את ההיגיון שבהמשך פיתוח מפעל ההתנחלויות.
הוא נתפס כמהלך ישראלי לתפיסה הדרגתית של השטח, כך שלא יהיה אפשר להחזיר אותו, לחלק אותו או להקים בו ישות ערבית אחרת. הם צודקים: זאת בדיוק המטרה של ה
מתנחלים. הם רוצים להפוך את ההתיישבות לבלתי הפיכה. הם מאמינים שאז העולם יכיר במציאות שנוצרה".
סגל מבין את הטיעון של המתנחלים: גוש אמונים פעל בשנות השבעים, הרי, בחסות הממשלה של
יצחק רבין וישראל גלילי, אנשי תנועת העבודה. הם רואים עצמם כממשיכי דרכה של הציונות, "חומה ומגדל" מזן חדש של אחרי קום המדינה, והם מאמינים שמה שעבד בטרם 1948, קביעת עובדות בשטח, יעבוד גם עכשיו.
אבל סגל אינו מצדיק זאת, וכותב: "כשבונים בכל מקום, הגושים בסכנה. כשאין תהליך או חזון ברור, כל המפעל נמצא תחת התקפה". או במילים אחרות, אומר סגל למתנחלים "משוגעים, רדו מהגג". אתם לא בתקופת המנדט ואל תשחקו לי "חומה ומגדל" אל מול הבריטים.
מה שעבד אז, לא יעבוד היום, כך משתמע מדבריו, ובניה בהתנחלויות מתחת לאפו החורה והזועם של העולם, לא תקבע עובדות חדשות בשטח, ולא תביא את העולם לאמץ את העובדות שאתם מנסים לקבוע בשטח.
מה שיקרה, מזהיר סגל, הוא שהנסיון של המתנחלים לקפוץ מעל הפופיק ולהרחיב את גבולות ישראל במחטף, עלול לקבור את המפעל הציוני בקבורת חמור.
