עמית סגל מ"
מקור ראשון" מקדיש את טורו במוסף "יומן" ל
שמעון פרס המנוח, עם דגש על ההנגדה בין ביבי (
בנימין נתניהו) לבין שמעון פרס: בעוד פרס הוא איש החזון והתקווה, לשיטת עמית סגל, ביבי הוא רואה השחורות המקצועי, זה שמתפרנס וחי כטפיל על חזונות קודרים. ביבי לועג לחזון השלום של פרס, ופרס, כך משתמע מדברי סגל, מתחרפן כל אימת שביבי מעכיר את האווירה עם החזונות הקודרים שלו.
סגל מתאר: "הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה רק סימפטום להבדלי ההשקפות האמיתיים ביניהם, בין האיש שרואה שחורותף לאיש שרואה ורודות. בין מי שרוצה להיזכר כחתן פרס נובל לשלום, לבין מי שירצה להיזכר כשומר ביטחון ישראל. ובאופן ספציפי יותר: מזרח תיכון חדש או מזרח תיכון חדאעש. כשחושבים על זה כך, בחירות 1996 נראות בדיעבד דרמטיות עוד יותר ממה שהיו בזמן אמת".
סגל מתאר את הטרגדיה של פרס, אשר כמדינאי זכה לקיתונות של ביקורת, הן מימין והן משמאל: בעוד שהוא האמין בשלום אמת עם הפלשתינים, השמאל בסך-הכל רצה "אנחנו כאן והם שם". הימין שכח לו את עפרה וזכר לו את אוסלו. רק כנשיא, מציין סגל, כשהשפעתו המדינית הייתה אפסית (ביבי סיכל בשנת 2011 יוזמה מדינית שלו כנשיא), האהדה כלפיו גברה. וזה הרי מה שחיפש כל ימיו, לא?
