קרולינה לנדסמן מ
הארץ גורסת שהשמאל, אשר דוגל בהפרדות פיזית מן הערבים ("אנחנו כאן והם שם", חומת הפרדה, שתי מדינות לשני עמים), אינו פחות גזעני מהימין המתנחלי המיוצג בכנסת ע"י
איילת שקד, שמבקשת לקדם חקיקה גזענית ולא דמוקרטית. היא כותבת:
"במקום ההפרדה הפיסית שעליה חולמים שליין,
יצחק הרצוג,
ציפי לבני,
יאיר לפיד ודומיהם, שקד מציעה הפרדה חוקית. היא רוצה לשמור על רוב יהודי באמצעים חוקיים, והמחנה שמנגד רוצה לשמור על רוב יהודי באמצעים פיסיים. מתנגדי שקד צריכים להתמקד באי-ההיתכנות לאורך זמן של פתרון חוקי: יחסי הכוחות הדמוגרפיים יהיו חזקים יותר מכל חוק. אבל כדאי להם להיפטר מהנימה המוסרית הפטרונית, כי אין לה על מה להתבסס. מזמן כבר לא ברור מי גזען יותר".
את הגזענות השמאלנית, ואת הדמיון שלה לגזענות הימנית, לנדסמן מתארת במילים אלו:
"יש משהו מתעתע בחלוקה לצדדים בזירה הפוליטית הישראלית, בכל הנוגע לעתיד היחסים בין יהודים לפלשתינים. נושאי הדגל של פתרון שתי המדינות מדברים על הצורך הבוער להיפרד מהפלשתינים, שאם לא כן "תהיה כאן מדינה דו-לאומית", וזה סופה של ישראל. מנגד, אלה המואשמים בגזענות חולמים על מדינה אחת, שבה יהודים וערבים יחיו זה לצד זה, גם אם בחסות חוקי אפרטהייד ובאדיבות צה"ל. הם מצליחים לדמיין חיים משותפים, ולא רק לדמיין:
מתנחלים ופלשתינים חיים בקירבה פיסית, שותפים לנוף, רואים אלה את אלה".
לשיטת לנדסמן, הגם שהמניעים של השמאל ושל הימין דומים בגזענותם, עדיין, אם הפתרון הימני יצא לפועל, ערביי ישראל יצטרכו להכריע בזהותם, והבחירה שלהם לחצות את הקווים ולעבור לצד הפלשתיני, תהווה חרב פיפיות כלפי ישראל.
ואני רק שאלה: לאור מפגן ה BDS של
איימן עודה, אנו לא כבר שם?
