עמוס הראל מ
הארץ מקדיש את טורו לנווט השבוי רון ארד, אשר בעוד יומיים ימלאו 30 שנה לנפילתו בשבי. הוא כותב:
"פרשת ארד נותרה טרגדיה לבני משפחתו ולחבריו, אך השלכותיה רחבות מכך. היא הטילה צל כבד על האתוס הישראלי שלפיו נעשה הכל כדי לא להפקיר שבויים בידי האויב. והיו לה השפעות מרחיקות לכת, ובמידה רבה בלתי צפויות, גם על האופן שבו טיפלה ההנהגה המדינית והביטחונית בפרשיות שבי וחטיפה בשלושת העשורים שחלפו מאז".
הראל סוקר את ההיסטוריה מאז נפילתו של ארד בשבי, דרך החלפת הידיים השובות, ועד להנחת העבודה כי ארד כבר מת; הוא מציג את שלושת ההחמצות בפרשת ארד: הכשל המודיעיני המתמשך, החמצת העסקה עם ארגון אמאל בשנים 1986-1987, וההשתהות בהכרזה על ארד שכחלל, מה שהעניק לחיזבאללה עוד קלפי מיקוח;
הטרגדיה העיקרית, כך עולה מפרשנותו של הראל, היא החמצת רבין את עסקת ארד, בגלל מה שנתפס, נכון לשנים 1986-1987, כמחיר גבוה מידי בעבור שחרורו של ארד, ולא בכדי: רבין היה שרוי וספוג בטראומת עסקת ג'בריל רג'וב, עסקה אשר במסגרתה שוחחו למעלה מ-1000 מחבלים, מחיר גבוה לימים ההם, שבהם טרם נקבעו התקדימים השערורייתיים שאנו מכירים כיום, מעסקת
גלעד שליט ומעסקת אלחנן טננבאום.
פרשת ארד השפיעה, וממשיכה להשפיע, על האופן שבו מתייחסות הרשויות בישראל האמונות על משאים ומתנים בענייני שבויים: כשהשבי של גלעד שליט התמשך והתארך, היו מי שחששו כי גורלו יהא כגורל ארד: וגם נוהל חניבעל הינו תוצאה מלקחי פרשת ארד.
