ניר חסון מ
הארץ צופר בטורו צפירת הרגעה, ומסביר שההחלטה של אונס"קו אינה כל כך נוראית, והיא בסך-הכל טובה יותר מן המצב הקיים בהר-הבית. ולצד צפירת ההרגעה, ישנה גם נורה אדומה. הוא כותב:
"ראשית, בניגוד לטענות הישראליות, ההקשר של המסמך אינו הצהרה לגבי הבעלים של הר-הבית וסביבותיו, או לאיזו דת יש זיקה קדושה להר ולכתליו. ההקשר של המסמך הוא כיצד יש לשמור ולטפח אתר מורשת עולמי שנמצא ברשימות של אונסק"ו. העיר העתיקה של ירושלים נחשבת לאתר מורשת עולמי, והארגון קבע כללים לשימורה - כללים שמופרים, לדעת מנסחי המסמך, על-ידי ישראל. ישראל מוזכרת במסמך שוב ושוב כ"ככוח הכובש", אך היות שהיא מוכרת על-ידי הדין הבינלאומי וכל מדינות העולם ככובשת בירושלים, אין להביע תמיהה על הניסוח.
הטרמינולוגיה אכן נוטה בבירור לעבר הנרטיב האיסלאמי. כך למשל, בכל פעם שמופיעות המלים הכותל המערבי, "the Western Wall", הן מופיעות בתוך גרשיים, ואילו השם אל-בוראק מופיע ללא גרשיים. בנוגע להר-הבית, השמות היחידים שמופיעים במסמך הם אל-חראם, אל-שריף ואל-אקצה. השם הר-הבית, או שמות בעלי קונוטציה יהודית, לא מופיעים כלל.
אבל כבר בתחילת המסמך ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג. סעיף 3 קובע כי אונסק"ו "מאשר מחדש את החשיבות של העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה עבור שלוש הדתות המונותאיסטיות". כאן, במשתמע, נחשבת היהדות כאחת משלוש הדתות שהעיר העתיקה בירושלים קדושה עבורן. אבל הדבר החשוב הוא שהקביעה הזו לא הייתה במסמך זהה שאושר על-ידי אונסק"ו לפני כחצי שנה".
או במילים אחרות, לא כולם נגדנו, או לפחות, לא באופן מוחלט, וההחלטה של אונס"קו היא לא כל כך גרועה כמו שחשבנו: היא פחות חריפה ממה שהייתה יכולה להיות, תודות לחברות האירופיות באונס"קו, והיא מציעה לשוב לסטטוס-קוו שלפני שנת 2000, אז כל יהודי היה יכול להגיע להר-הבית, בעבור 25 שקלים.
חסון מבין את אונס"קו, שכן ירושלים היא שטח כבוש, לדעת כל מדינה החברה באו"ם (לרבות ארצות הברית). לשיטתו, אנו רק צריכים לשבת ולהידבר עם הפלשתינים, וכל הבעיות תיפתרנה.
בכל הכבוד להצעה היפה של חסון, הם, הפלשתינים, לא רוצים לדבר איתנו, וכשניסינו להידבר ולהציע הצעות מרחיקות לכת, בקמפ דיוויד 2000, ערפת בחר לבעוט בקשת את ההצעות האלו, במקום להציע הצעה חלופית. אז כן, לדבר, בטח לדבר.
