חגי סגל מ"
מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" למקרה אלאור אזריה 2 שלא ארע השבוע, משום ש"אלאור אזריה" היה בכלל מצרי, והקורבן שלו - נער בן 15, חף מפשע, ישראלי. סגל כותב:
"אילו ירה השבוע חייל צה"ל קר דם בנער מצרי חף מפשע בגבול ישראל וגרם למותו, אין ספק שממשלת ישראל הייתה מתנצלת עמוקות. שליחים מיוחדים היו טסים לקהיר כדי להסביר שהחייל ירה על דעת עצמו, שהוא כבר נעצר לקראת משפט, ושהמשפחה השכולה תקבל פיצוי הגון. כלי התקשורת המצריים היו מגנים אותנו בזעף למרות כריעת הברך הזו. כלי התקשורת כאן היו מחטטים בביוגרפיה של הרוצח כדי לחשוף את מחדל גיוסו לצבא. לא מן הנמנע ששר הביטחון היה חש להתראיין לעיתון קהירי כדי להתחייב שמדובר בתקלה חד-פעמית.
למזלנו, נעבך, קרה השבוע דבר הפוך: חייל מצרי ירה למוות בנער ישראלי חף מפשע. לפי כל העדויות, ירה בו בדם קר. פשוט רצח אותו. אבל במקום שהמצרים יתנצלו, מדינת ישראל התנצלה."
מן התיאור של סגל עולה כי ישראל, ביחס למצריים, מתנהגת כאישה מוכה אשר סופגת איומים, השפלות, ומכות פה ושם, מתוך חשש כי הבעל הלא נאמן והלא מיטיב ממילא, יעזוב את הבית, והאישה תישאר לבדה: כך ישראל - חוששת כל כך לגורל הסכם השלום עם מצריים, עד שהיא מרשה, לפי סגל, למצריים, להתאנות לה בזירה הבינלאומית, לירות פה ושם בישראלים מעבר לגבול מבלי לזכות בתגובה ציונית הולמת, ולהצטייד בנשק כאילו אין הסכם שלום.
נמיכות הדעת הזו אל מול המצרים היא רק סימפטום לדעת סגל, אשר מאפיין את נומך הדעת והרוח הכללי שבו אפופה ישראל בהתנהלותה בעולם בכלל, ראו ערך ההבלגה על החלטת אונס"קו האחרונה, והכניעה המבישה בפרשת המרמרה.
סגל מציע להיגמל מנומך הרוח הגלותי, ומזכיר לנו נשכחות ממבצע קדש: בן-גוריון נסוג אז מהשטח המצרי הכבוש, מחשש לפלישה סובייטית, פלישה שהייתה איום מן השפה לחוץ בלבד, ולא לוותה, כפי ידוע לנו בדיעבד, בכל כוונה.
סגל מציע ללמוד מן ההיסטוריה של מבצע קדש ולהפסיק לחשוש כיום מסנקציות אמריקניות במועצת הביטחון של האו"ם. אלא שלעניות דעתי אין הנדון דומה לראיה, וכמה דברים השתנו מאז. אך בעיקר, הקפאת ההתנחלויות ונסיגה מחלק ניכר מהן, הוא קודם כל אינטרס ישראלי.
